פעילותם של הסוביטים במצרים

תקציר העבודה:

פעילותם של הסובייטים במצרים
מאז 54' ועד שנות ה'70 -

תוכן העניינים: hd1378
1. מבוא.

2. פרק א - הרקע ההיסטורי למעורבות הסובייטית במצרים.
1. מדיניותה של ברה"מ ממבצע קדש עד מלחמת ששת הימים
2. גירוש המומחים והיועצים הסובייטים ממצרים
3. מה קרה ביולי 1972

3. פרק ב - ביטויי המעורבות בהיבטים שונים.
1. המעורבות הצבאית
2. המעורבות הרעיונית

4. פרק ג - סיבות ונסיבות למעורבות הסובייטית במצריים.
1. הרקע העולמי
2. המדיניות החדשה של ברה"מ
3. המשולש המסוער

5. פרק ד - סיכום.

6. בבליוגרפיה.



מבוא
העבודה דנה במעורבות הסובייטית במצרים. מאז סוף שנת 1954 ועד לתחילת שנות
ה70-. תוך התיחסות הכרחית לרקע המוקדם של המעורבות, ולגרוש המומחים
והיועצים הצבאיים ממצרים ביולי .1972
כדאי לציין כי הנושא שבחרתי והקפו נובעים בעיקר מ:
א. האקטואליות של הנושא: כפועל יוצא מכך, גם הדינמיות שבו, לקחתי לעצמי
"צילום" של תקופה שבין שני מאורעות בולטים במצרים: תחילת שלטונו הבלעדי של
נאצר 1954 - ועד למותו בספטמבר 1970. כאמור, הרחבתי לאחר מכן את התקופה עד
ליולי .1972
בחרתי להתחיל בדיוני החל מסוף 1954 , עם השתחררותם הסופית של המצרים מעול
האימפריאליזם הבריטי דרך השתעבדותם בקנה מידה גדול לאימפריאליזם הסובייטי,
עד לשחרור הלא סופי (?) ממנו ב.1972-
ב. טווח הזמן: העבודה משתרעת על תקופה הקרובה לעשרים שנה של מעורבות
סובייטית פעילה במזה"ת. מטרתי היתה לקבל תמונה כללית על מעורבות זו, עליותיה,
ירידותיה, ועל המניעים של הנוגעים בדבר. שמתי רגש מיוחד על הצד הסובייטי שענין
אותי יותר.
ג. ריבויים של הגורמים המעורבים בפרשה: בשל עובדה זו נאלצתי להתעלם מן הגורמים
שאינן קשורים לאותה זווית ראיה שממנה אני עוסק בנושא, כלומר, הצד הסוייבטי
בעיקר.
גורמים אלה, הגם שהם חשובים ומענינים, הזכרתי אותם רק כשהיה הכרח בכך.
והדברים אמורים:
1. בהשפעותיה של המדיניות הבין-ערבית על המעורבות - תגובותיה ופעילותיותיה של
מצרים היו קשורות תמיד במאבקה על ההגמוניה בעולם הערבי. בנושא זה אגע רק
בהקשר לבעיות שעליהן אני דן.
2. ישראל - הזכרתי אותה רק כשהיתה לעמדה או לבעיה הקשורה בה השפעה על מערכת
היחסים ברה"מ-מצרים.
3. בעמדת המערב, וארה"ב בעיקר - נאלצתי להתעלם ממנה כמעט לחלוטין ושוב
להזכירה רק בקשר הכרחי.

מקורות:

בדרך כלל בפיקוח מערבי:
הדרדנלים והבוספורוס ואף גיברלטר, אם נרחיק יותר, גם הנמל החשוב ביותר במזרח הרחוק ולדיבוסטוק, מצוי בים יפן, והדרך ממנו דרומה עוברת בין דרום-קוריאה ליפן. על נמלי הים הבלטי חולשות: ארצות סקנדינביה ודניה ורחוק יותר בריטניה. ב) אמנם נמלי הים הצפוני פתוחים מבחינה פוליטית, אך חסומים בקרח 250
יום בשנה, כך שחשיבותם מוגבלת בהכרח, לאחר הסתלקותם של הבריטים מאזור הסואץ ומסומאליה, ומאחר שברה"מ וטורקיה חתומות על חוזי מעבר חופשי בדרדנלים ובבוספורוס (מונטרא, לוזן), אצה ברה"מ לתפוס את הנתיב הימי הזה שנותר "חופשי". וכפי שציינתי זה לא סתם נתיב ימי אלא גם החשוב ביותר. הנתיב האמור
קרוב למרכזה התעשייתיים של ברה"מ, ומקשר את פנים רוסיה עם דרום אירופה, אפריקה ואסיה, כך שמרוקו במערב וארצות "קרן אפריקה" בדרום (סומאליה, אתיופיה וקניה) הן הנקודות הבולטות על נתיב ימי חשוב זה. ומצרים בתווך.
בשל מיקומו האסטרטגי מתחיל גם המפרץ הפרסי לעורר תשומת לב גוברת במוסקבה. קיימות סיבות נוספות להתענינות הרוסית באזור ימי זה.
לסובייטים היתה כאן הזדמנות יוצאת מן הכלל להוציא את הצי שלהם מהימים הפנימיים, להגדילו ולפתחו (המדובר גם בצי הסוחר). התפתחותה של ברה"מ כמעצמה ימית. תוציא אותה מן הכיתור המערבי הלוחץ. "הוא כאילו כולא אותם בתוך בקבוק" אמר האדמיראל מאהן של תפקידו של הכוח הימי (52). וזה מה שעושה לברה"מ הכוח הימי
העדיף את המערב. מבחינה צבאית נוח לסובייטים, שניידותם הצבאית מוגבלת מאוד ביחס לזו האמריקאית, לפקח על "המשולש המסוער". אפשר לנצל נתיב ימי זה כדרך פנים-סובייטית המקשרת בין מרכז רוסיה לבין הקצה המזרחי של סיביר.
אמנם קיימות עוד שתי דרכים לשם: האחת דרך הים הצפוני, דרך החסומה כאמור, רוב השנה. והשניה היא המסילה הטרנס סיבירית, שהיא גם הדרך הקצרה ביותר, אך גם העמוסה ביותר וההובלה בה יקרה יותר מבזו הימית. קירבתה של המסילה לגבולות סין, מעלה את חשיבותו של הנתיב הימי מדרום. מטענים אסטרטגים שיועברו
למזרח במקרה של מלחמה רוסית-סינית עומדים בסכנה וודאית. כהקדמה: מאז חסמה סין את הדרך העוברת דרכה לצפון סומליה (הקודקוד הדרומי במשולש) משמשת כנקודת אחיזה מצוינת באפריקה ושליטה על ים סוף שכדי להבטיח את המבוא אליו - תעלת סואץ - הכרחית דריסת רגל גם במצרים. ואכן, הרוסים מחפשים נקודות מאחז לאורך
נתיב זה. עניין זה בנתיב ובנקודות שלחופיו מתבטא בשלוש צורות עיקריות:
א. גידולו המהיר של הצי הסוחר - מ3.3- מיליון טון ב- 1958 עד 9.4 מיליון טון ב- 1966. גם הצי המלחמתי התעצם עד מאוד.
ב. נסיון חדירה למדינות לאורך הנציב כשמצרים נמצאת במרכז הלחוץ, אך גם סוריה, סומאליה ותימן לא נשארות "מקופחות" (53).
ג. הרגישות המובנת לכל הקשור במצרים. של היום השחור ושל ים סוף.
לכן הזדרזה ברה"מ לחתום כבר ב- 1923 על "אמנת לוזאן" וב- 1928 על "אמנת מוטרא". אמנות אלה על אף שהשאירו את השלטון בדרדנלים ובבוספורוס בידי הטורקים, הקנו זכות מעבר חופשית לאניותיה של ברה"מ (53) מאידך, כופרת ברה"מ בזכותה של ישראל למעבר חופשי בתעלת סואץ. אגב זהו קלף חשוב בידה של ישראל.
התנאים במצרים שתאמו את המדיניות הסובייטית בעיניין הנתיב הדרומי- ברה"מ הכניסה את הצי שלה לים בו לא היה לה אף מאחז של ממש בחוף כלשהו.
הזכרתי כבר בפרק הראשון מה היה מעמדן של מדינות הים התיכון ביחס לברה"מ באמצע שנות החמישים, ומתברר שרק במצרים ובסוריה היתה לסובייטים האפשרות להחזיק מקורות אספקה לצי הים תיכוני שלהם.
ברה"מ ראתה במצרים, שהתנגדה לכל הנסיונות האנגלו-אמריקאים להקים בריתות מערביות במזה"ת. פתח תקוה למאמצי הביסוס שלה. הרוסים הגיעו למצרים בתקופה בה שרד פיצול חמור בין מדינות ערב לבין עצמן, עקב הצטרפותה של עיראק ל"ברית בגדאד" הפרו מערבית. נאצר, שגילה כאמור, איבה למערב (אם כי קיבל ברצון את
הסיוע הכלכלי מארה"ב), זכה לקבלת פנים חמימה ומעודדת כבאנדונג בועידתן של המדינות "הבלתי מזדהות" ב- 1955. בקרצה, נאצר פונה ברור שמאל, הבריטים מפנים את האזור ויחסי ישראל-מצרים מתוחים מן הרגיל. מכאן שלמעשה לא היתה זו הפתעה מיוחדת כאשר חתם נאצר על חוזה אספקת הנשק עם צ'כיה בספטמבר 1955. כמו כן היתה
חשיבות רבה לגבי נאצר הסטירה שנתן אותו חוזה למערב. אכן השינאה הנושנה למערב סייעה רבות לרוסים בחדירתם למצרים. כדבריו של פרופסור קאנטוול סמית: "אין כל מושג עד כמה עמוקה ועזה היא השינאה, במיוחד למערב, שאחזה בערבי המודרני (54).
מכאן אפשר להבחין בצרוף נסיבות מוצלח לשני צדדים מעוניינים. כל צד ממניעיו הוא. מרוסים מוזמנים כשהם כבר עומדים מאחורי הדלת.
ראינו עד כאן כי המטרות העקריות של החדירה למזה"ת הן הגנה על ביטחונה וכלכלתה של ברה"מ.
3. כעת אפשר להציע פתרון נוסף - ההבדל בין שני הפיתרונות שהצעתי הוא רק למראית עין. כלומר: כל אותן הסיבות שהוזכרו הן נכונות, הגיוניות, ויש להן על מה להתבסס. אך ביסודה של הפעילות הסובייטית במזה"ת עומדת התחרות הבין-מעצמתית, איזו מעצמה תהיה חזקה יותר, במקרה מלחמה, או לקראת בוא שלום: ארה"ב?
ברה"מ? או אפילו סין?
גם אם לנוכח הסכנה הסינית מנסות המעצמות לפייס זו את זו, קשה להניח כי המאבק הרעיוני ביניהן יפסק. כל מעצמה בטוחה שיש לה מה להוסיף לעולם. ויתר על כן, יש לה גם האמצעים לכך (55).
הזכרתי קודם בדרך השלילה את האפשרות כי המשולש - מרוקו, איראן, סומאליה הוא מוקד התענינות סובייטי בעיקר לצרכי מאבק בין-גושי.
אך אפשר להבחין במהלכיהם של הרוסים במשולש זה ובמרכזו - מצרים בצעדים לקראת הכרעה בין מעצמתית וקביעת עובדות לפני פרוץ המשבר.
אך ידוע היום כי לאור האמצעים העומדים לרשותן, הן ברה"מ והן ארה"ב אינן מעונינות במלחמה, עמדתה של סין מתונה הרבה פחות, וקיצוניות זו מקרבת את ברה"מ לארה"ב. כלומר, זהירות הדדית, אי רצון להכריע בטווח הקרוב, אלא דווקא להתפשר, וגם אז זקוקה כל מעצמה לעמדת כוח, הגיוני, מכיון שבכל משא-ומתן לקביעת עובדות,
יש יתרון התחלתי גדול לצד החזק. לסיכום, לא רק את כיתורן של ה"נידבך הצפוני" משרתת החדירה למצרים, אלא גם את כיתורה של סין, הגנה על הסחר הסובייטי ועמדת מיקוח טובה בעימות ה"קר" עם ארה"ב.
פרק רביעי:
סיכום
האם השיגו הסובייטים את המטרות שהציבו לעצמם ושהיוו את המניע לפעילותם במצרים בפרט ובמזה"ת בכלל?
לאחר שבררנו מה חיפשו הסובייטים במצרים, ולאחר שסקרנו את הדרך בה ניסו לבצע זאת. אנסה לסכם את המאזן הסובייטי במצרים בתחילת שנות השבעים. ראשית, ברצוני לציין כי לצורך דיוננו אין כל חשיבות לשאלה האם קיימת עדיין נוכחות צבאית פיזית סובייטית במצרים בקנה מידה כזה של 72/1970. לדעתי, החזיר
סאדאת את הסובייטים למצב של מעורבות "נורמלית", כלומר, אספקת נשק וייעוץ טכני, והשפעה לא מוחלטת על מדיניות החוץ והפנים של מצרים.
אתחיל מן המרכיב הבולט ביותר שיש לו השפעה על יחסי ברה"מ - מצרים:
הסכסוך הישראלי ערבי. כאן יש לכאורה כשלון סובייטי מוחץ, מלחמת יוני 1967 והמאורעות שבאו אחריה. היוו פגיעה חמורה ביוקרתו של הקרמלין.
אבל, למעשה, השארתו של הסיכסוך במצב "חם" ללא כל הסדר ממשי מחד, אך הפסקת אש מ- 1970 מאידך, הם לא מעט פרי מאמצים סובייטים, בהיותם משרתים את האינטרסים שלהם.
ואכן, עד יולי 1972, ואולי גם אח"כ. לא היתה לסובייטים כל סיבה שלא להיות מרוצים מן הסטאטוס-קוו הנ"ל (אין ספק כי המצב היה יכול להיות אף יותר טוב). וכי בזכות מה הגיעו הרוסים למה שהגיעו בתחילת שנות השבעים במצרים? אמנם דורשים הסובייטים כל העת נסיגה ישראלית, אם כתוצאה מפתרון צבאי ועם כתוצאה
מפתרון פוליטי: הם מניחים כי כך תפתח מצד אחד תעלת סואץ, ומצד שני, יימשך הסיכסוך.
מאז 1955 שרת הקיפאון בסיכסוך את האינטרסים הסובייטים במצרים, וממשיך לשרתה היום. אך מצב ענינים זה עלול גם לפגוע ברוסים. כוונתי ל"יציאת מצרים" של הסובייטים ביולי 1972, כשאחד ממניעיו העיקריים של סאדאת (בלחץ הצבא) היה: חוסר נכונותם של הסובייטים להעניק למצרים כלי נשק מסויימים, שבעזרתם יוכלו,
לדעתם, לשבור את אותו קיפאון מתמשך המשרת למעשה את ברה"מ בלבד.
מצרים היא דוגמא טובה למה שמכנים בברה"מ "שיתוף פעולה ידידותי" במישור הצבאי. דרגת שיעבודה של מדינה ערבית כלשהי לברה"מ קשורה ישירות לכמויות הנשק שהיא מקבלת (56). מצרים נמצאת בראשית שנות השבעים תחת השפעה סובייטית שקשה לסגת ממנה. אך לא לגמרי בלתי אפשרי לשנותה שינוי שיחליש אותה מאוד,
כפי שכבר נוכחנו לדעת.
ברה"מ התבססה טוב יחסית במצרים, אבל היא עדיין רחוקה מרחק רב מאוד מהמצב בו היא מצויה במזרח אירופה.
גם ללא נוכחות פיזית שולטים הסובייטים על הצבא המצרי. ברור למשל, שלא יוכלו המצרים להפעיל את הנשק הסובייטי (אם וכאשר יינתן הנשק) ללא הדרכה טכנית מברה"מ.
לצד הישג זה, שהוא האמצעי בלבד, קיימת התכלית - כוח סובייטי המאיים לא רק על ישראל, ואם לא כוח סובייטי אז לפחות לא מערבי, וגם אז, הצי הסובייטי בים התיכון, אף כי צומצם, מסתובב עדיין בשטח והדלת נשארת פתוחה בכל מקרה של התקלחות מזרח-תיכונית או אף עולמית.
ומה השיגה ברה"מ בתחום הפוליטי, שגם הוא משרת את האינטרסים הסובייטים המפורטים בפרק השלישי?
בראשית שנות השבעים, כבר לא היתה קהיר מסוגלת להכריע בשאלות חשובות מאוד באופן עצמאי. הסובייטים הצליחו להקים במצרים מנגנון שחלש על מוסדות השלטון והצבא, על כל הדרגים שבו כמעט, גם אם המצב מבחינת הסובייטים לאחר קיץ 1972, נוח פחות, הרי עד עכשיו תלויות הכרעותיו של סאדאת בין היתר בתגובותיה של
מוסקבה.
בזירה הבינלאומית נאלצה מצרים להיות לתומכת ללא כל סייגים בברה"מ (כולל הפלישה לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968). כמובן, שהתמיכה כאן היא הדדית - התמיכה הסובייטית במצרים בעניני חוץ היא טוטאלית, באו"ם ובזירות אחרות. כך שבשעת משא ומתן עם ארה"ב על בעיות אזורנו, מהווה מצרים קלף חשוב בידיהם של שליטי
הקרמלין. אך אליה וקוץ בה, נאמנותם של מנהיגי מצרים לברה"מ והפיכתם לעושי דברה נבעה לא מעט מחולשתם, וזה מסוכן. ברגע שהתחזקו במקצת הרימו מנהיגים מצרים, הסולדים ברובם מן הקומוניזם, את ראשם, והשפעתה של ברה"מ נחלשה. בסה"כ שאיפתם של המצרים לחרות כנה היא.
הרוסים חתרו כל העת להשגת מטרותיהם במצרים, תוך גילוי אדישות מופגנת הן לאידיאולוגיה של המשטר והן לקומוניזם הערבי. פרט אולי לסוף שנות החמישים, כשיחסי מוסקבה - קהיר יתחדדו גם (ולא רק) בשל הטבח שערך נאצר בקומוניסטים שלו.
ניתן לומר כי יחסם של הסובייטים לקומוניזם הערבי בכלל ולזה המצרי בפרט, סובל מאותה ציניות שאינה נחלת הסובייטים בלבד.
כלומר, רגעי השיא ביחסים בין ברה"מ למצרים לא היו קשורים בהכרח במצבה של המפגלה הקומוניסטית המצרית (כשעוד היתה כזו), או בדעותיו של נאצר על הקומוניזם. כפי שכבר ציינתי, נחשב נאצר למנהיג "מתקדם" ברגע בו קידם את האינטרסים הסובייטים בארצו.
אמנם הרוסים לא באו למצרים כשמטרתם הפיכתה ל"דמוקרטיה עממית" נוסח מזרח אירופה אך הם בהחלט היו שמחים לו כך היו נראים פני הדברים. יש לזכור כי החברה המצרית אינה בנויה עדיין לקומוניזם, הכוח השולט בה הוא כוח המסורת, האיסלאם. ולצד כוח שורשי זה קיים המושג החדש יחסית, של הלאומיות הערבית. מול שני
כוחות אלה קשה ואף בלתי אפשרי ליצור משטר קומוניסטי, מה גם שההנהגה ברובה מסתייגת גלויות מן הקומוניזם, וברה"מ מעונינת באלה ששולטים דווקא.
בינתיים מסתפקת ברה"מ בהלאמותיו של נאצר המסמנות אולי שלב בדרך אל "סוציאליזם של ממש".
הסובייטים נכשלו בשטח האידיאולוגי והתרבותי. הם לא הצליחו לבנות "חלון ראווה לסוציאליזם במזה"ת".
חוסר היכולת ההדדית לגשר בין המנטליות המצרית לזו הרוסית פגעה קשה בברה"מ. ביולי 1972. המצרים מוכנים לקבל נשק, וכל עזרה אחרת, אך לא אידיאולוגיה. גם כלכלתה של מצרים תלויה בתקופה זו, בחלקה הגדול, בברה"מ והעניק למוסקבה יתרון נוסף על המערב.
ביחס למערב - אין לשכוח את נקודת היתרון שלו על ברה"מ וגרורותיה. כמו שתלוי המערב באספקת הנפט הערבית, כך תלויות מדינות ערב שתעשיתן דלה ביותר וכלכלתו מבוססת על הנפט, במערב. זה כמו בעל חנות המוכן ורוצה לקנות את סחורתו - זו תלות הדדית. מצרים אינה משופעת בנפט ביחס לכווית או סעודיה, אך גם את מה
שיש לה לא מסוגלת ואולי גם לא מעונינת ברה"מ לקנות, יש לה עודפים משלה.
לסיום, כמה הערכות כלליות:
א. נאצר היה בעיני הסובייטים לבונה דגם חדש של משטר מתקדם ביחס לירדן, סעודיה או מרוקו. משטר מסוג זה, הנשען על כוח, נוח מאוד לסובייטים. ואכן, התמיכה הסובייטית ביססה אותו. למעשה זו הפעם הראשונה שמצרים מקבלת תמיכה רצינית ומבוססת ממעצמה יציבה, סיוע ממשי ולא רק במלל.
ב. לדעתי, יצרו הרוסים בפעילותם הרבה מדי במצרים מכשול לעצמם בדרך לאוקינוס ההודי והלאה. עצם אספקת הנשק ועצם נוכחותם במצרים מחד, ואי תלותה של מצרים בברה"מ מאידך, גרמו לתוקפנות מצרית שהביא לתבוסת יוני 1967. ואת סגירתה של תעלת סואץ ללא כל פריבילגיות - התעלה נעולה אובייקטיבית לגבי כל מדינות
העולם. הרוסים מעונינים לא פחות מכל מדינה אחרת (ואולי יותר) בפתיחתה של התעלה. ואולי משום כך מעדיפה ברה"מ את הפתרון המדיני בסכסוך השראלי-ערבי, המדובר על פתרון ברוח החלטת מועצת הבטחון 242 בפירושה הערבי.
בהקשר לכך לא מזכירים הסובייטים כמעט את בעיית הפליטים, ושמים דגש על חיסול תוצאות "תוקפנות" 1967.
ג. אין ספק כי מצרים מתפתחת שמאלה. וכאן טמון קושי סובייטי לא פשוט.
קשה להניח כי מצרים תפנה לארה"ב (פרט אולי לכמה גישושים כדי להרתיע את ברה"מ). אך אם לא לברה"מ אולי לסין? מצרים איננה משועבדת כליל לברה"מ. נכון שהפניה לסין בשלב זה איננה ממשית, סין עדיין איננה כתובת למצרים מבחינה היכולת והנכונות שלה לסייע למצרים (לתימן, למשל, היא מסייעת). בתקופה
שלאחר מלחמת העולם השניה, היה לפניה שמאלה פירוש אחד ויחיד: לברה"מ. היום קיימת סין, המייצגת זרם אחר בשמאל, ואפשרות זו יכולה לשמש קלף לסחטנות מצרית כלפי הרוסים, שמאוד לא היו רוצים לראות את סין במקומם במצרים.
המצרים גם אם אינם מוכנים לסבול שעבוד נוסח מזרח אירופה, לא ששים עדין להיפתר מן הסיוע (שפרושו גם מעורבות בקנה מידה כזו או אחר) הסובייטי.
* * *
ביבליוגרפיה
1. בלוך ש. י. דר - תולדות המאה ה- 20 כרך ב', תולדות האומות 1939-1963 הוצאת "יזרעאל". ת"א 1963.
2. סלומון מישל - כוכב אדום מעל הים התיכון, מהדורה עברית הוצאת שוקן ירושלים ות"א.
3. שמעוני יעקב ולוין אביתר - לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה- 20 מהדורת "צבר" בית ההוצאה הירושלמי בע"מ, 1971.
4. כהן אהרון - "ישראל והעולם הערבי" הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, מרחביה 1964.
5. מנחמה חסנין הייכל, קספינקס והקומיסר, הוצאת עם עובד.
6. לאוקטר ז'אן - נאצר ויורשיו, 1971. Editions du Seuil מהדורה עברית "עם עובד" ספרית "אופקים", 1972.
7. לקר זאב - "המאבק על המזרח התיכון", מהדורה עברית הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה ות"א, 1970.
8. סינגר ג.א. - ברית המועצות במזרח התיכון לאחר יציאת מצרים. סקירה חודשית, ספטמבר 1972.
9. בן משה אליעזר - מאבק על השלטון במצרים, סקירה חודשית, נובמבר 1970.
10. פרנקל יונתן - עקרונות מדיניות החוץ הסובייטית והשלכותיהם לעומות במזרח התיכון, סקירה חודשית, יולי 1970.
11. סקירה חודשית - משולש הראוי לתשומת לב, אפריל 1967, אין שם מחבר.
12. רישון דניאל: הערבים והקומוניזם - סקירה חודשית, פברואר 1972.
13. חיים אברהם: מדינות ברית המרכז והסיכסוך הערבי ישראלי, סקירה חודשית, פברואר 1970.
14. יצחק שמשון - מוקדי כוח במצרים שלאחר נאצר, סקירה חודשית, מאי 1971.
15. מנר פ.ז. - התפשטות הסובייטית באוקינוס ההורדי, סקירה חודשית, דצמבר 1970.
16. נאצר - הפילוסופיה של המהפכה, הוצאת "מערכות" צ.ה.ל. הודפס בעברית 1961.
17. קליימן אהרון - משבר בין מעצמות העל, סקירה חודשית, נובמבר 1970.
הערות שוליים
1. סלומון מישל כוכב אדום מעל היום התיכון, עמ' 33.
2. בלוך ש.ב. - תולדות המאה ה- 20, כרך ב' עמ' 56.
3. ראה שם - עמ' 168.
4. סלומון מישל - עמ' 15-18.
5. ראה שם - עמ' 15-18.
6. ראה שם - עמ' 3/192.
7. ראה שם - עמ' 16.
8. בלוך - ב - עמ' 166.
9. מוחמד חסניין הייכל - הספינקס והקומיסר עמ' 56.
10. סלומון מישל - כוכב אדום מעל הים התיכון, עמ' 34.
11. ראה שם - עמ' 34.
12. בלוך ש. - תולדות המאה ה- 20 - עמ' 457-8.
13. סלומון מישל - כוכב אדוםמעל הים התיכון, עמ' 185.
14. סינגר גיא - ברית המועצות במזרח התיכון לאחר יציאת מצרים - סקירה חודשית, ספטמבר 1972, עמ' 3-15.
15. סלומון מישל - כוכב אדום מעל הים התיכון - עמ' 55.
16. לקויר זאב - המאבק על המזרח התיכון - עמ' 178.
17. לקויר זאב - המאבק עח המזרח התיכון - עמ' 141-2.
18. ראה שם - עמ' 141-2.
19. סלומון מישל - כוכב אדום מעל הים התיכון - עמ' 53.
20. ראה שם - עמ' 41.
21. ראה שם - עמ' 43.
22. ראה שם - עמ' 44.
23. ראה שם - עמ' 44.
24. ראה שם - עמ' 45.
25. ראה שם - עמ' 46.
26. ראה שם - עמ' 47.
27. לקויר זאב - המאבק על המזרח התיכון - עמ' 1/150.
28. ראה שם - עמ' 151.
29. ראה שם - עמ' 154.
30. סלומון מישל - כוכב אדום מעל הים התיכון - עמ' 53.
31. סינגר סיח - עמ' 3.
32. סלומון מישל - כוכב אדום מעל הים התיכון - עמ' 54.
33. ראה שם - עמ' 54.
34. ראה שם - עמ' 55.
35. ראה שם - עמ' 56.
36. ראה שם - עמ' 57.
37. ראה שם - עמ' 3/61.
38. ראה שם - עמ' 52.
39. סקירה חודשית דצמבר 1963, עמ' 15-10.
40. לקויר זאב - המאבק על המזרח התיכון - עמ' 88.
41. סלומון מישל - כוכב אדום בשמי הים התיכון - עמ' 180.
42. לקויר זאב, המאבק על המזרח התיכון, עמ' 76-80.
43. ראה שם - עמ' 84-85.
44. סקירה חודשית, נובמבר 1970 (בן משה) עמ' 16.
45. ראה שם - עמ' 17-18.
46. בלוך ש.י. - תולדות המאה ה- 20, כרך ב', עמ' 53.
47. ראה שם - עמ' 54.
48. ראה שם - עמ' 54.
49. פרנקל יונתן - עקרונות מדיניות החוץ הסובייטית והשלכותיהם לעימות במזה"ת, סקירה חודשית, יולי 1970- עמ' 3-12.
50. לקויר זאב - המאבק על המזרח התיכון - עמ' 34.
51. סקירה חודשית, משולש הראוי לתשומת לב. אפריל 1967 עמ' 108 (אין שם מחבר).
52. ראה שם - עמ' 109 (אין שם מחבר).
53. לסר שמעוני יעקב ולנין אביתר - לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה- 20 עמ' 170.
54. סקירה חודשית, משולש הראוי לתשומת לב - אפריל 1967 - עמ' 108.
55. סלומון מישל, כוכב אדום מעל הים התיכון - עמ' 52.
56. סלומון מישל - כוכב אדום מעל הים התיכון - עמ' 52.
57. ראה שם - עמ' 79.
58. דישון דניאל: הערבים והקומוניזם - סקירה חודשית, פברואר 1972, עמ' 16.
* בענין זה מעניינים ורבי משמעות הם דבריו של דיפלומט רוסי המשרת במצרים בשיחה עם מישל סלומון, בסיפרו של האחרון, "כוכב אדום מעל הים התיכון" עמ' 58.
35

תגים:

סובייטי · ברה · בריה · רוסיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "פעילותם של הסוביטים במצרים", סמינריון אודות "פעילותם של הסוביטים במצרים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.