על מזבח הציונות

תקציר העבודה:

בעבודה זו אציג את דמותו של הלוחם הצבר, עז הנפש במלחמת העצמאות, כפי שהוא בא לידי ביטוי ברפרטואר החברתי בישראל. ראשית אציג רקע ליצירתו ובנייתו של דמות הצבר כלוחם. שכן הצבריות עצמה, ככמיהה לדמות יהודי חדש, בן לארץ ישראל, שהתברך בסגולות של חופש, יכולת המעש והאומץ סללו את הדרך להתכחשות, הזילות וההתעלמות מכל גילוי של חולשה בכלל, וגילוי של תגובת קרב, בפרט.
מלחמת העצמאות נתפסת בתודעה הישראלית כמאורע החשוב והמרכזי ביותר בהיסטורית הקמתה של מדינת ישראל. מלחמה זו מהווה נרטיב מכונן בעיצוב תודעתם של אזרחי מדינת ישראל כמלחמה רומנטית, הרואית וקיומית.

קטע מהעבודה:

מקורות:

Untitled
על מזבח הציונות
בעבודה זו אציג את דמותו של הלוחם הצבר, עז הנפש במלחמת העצמאות, כפי שהוא בא לידי ביטוי ברפרטואר החברתי בישראל. ראשית אציג רקע ליצירתו ובנייתו של דמות הצבר כלוחם. שכן הצבריות עצמה, ככמיהה לדמות יהודי חדש, בן לארץ ישראל, שהתברך בסגולות של חופש, יכולת המעש והאומץ סללו את הדרך להתכחשות, הזילות וההתעלמות
מכל גילוי של חולשה בכלל, וגילוי של תגובת קרב, בפרט.
מלחמת העצמאות נתפסת בתודעה הישראלית כמאורע החשוב והמרכזי ביותר בהיסטורית הקמתה של מדינת ישראל. מלחמה זו מהווה נרטיב מכונן בעיצוב תודעתם של אזרחי מדינת ישראל כמלחמה רומנטית, הרואית וקיומית.
מלחמת העצמאות פרצה כעימות פנימי בין היהודים ששאפו למדינה לבין הערבים שניסו למנוע זאת. בתחילה, מלחמה זו התחוללה בין גבולותיה המנדטוריים של מדינת ישראל ואופיינה בעיקר בהיתקלויות וקרבות מקומיות. עם הכרזת העצמאות בה' באייר, התרחבה המלחמה מחוץ לגבולות המדינה עם הצטרפותן של מדינות ערב למלחמה (הורוביץ
וליסק, 1971). התוצאות 'היבשות' של המלחמה הסתכם בכ- 6000 הרוגים ומספר רב הרבה יותר של פצועים.
מלחמת העצמאות מצטיירת מאז הקמת המדינה כמלחמה רומנטית והרואית. דור תש"ח שהיווה את הנדבך העיקרי בהעברת השושלת הנרטיבית - חברתית לדורות הבאים יצר היררכיה ברורה בין מי שמהווה את הלוחם ה"יהודי", "אמיץ", "מקריב", "תכול עיניים", ו"יפי הבלורית" לבין מי שמהווה את ההפך לו. תיאורים אלו נועדו ליצור מעטה קסום
של הקרבה בלתי מתפשרת למען המדינה, כל דבר החורג מזה יצא אל מחוץ הלגיטימציה ובשל כך זכה לנידוי וניכור (עמיחי, 1985).
אך, מלחמה זו כשאר המלחמות, איננה חפה מהרוגים, פצועים, והלומי קרב. העטיפה היפה בה עטפו את המלחמה, הסתירה היטב את דם המלחמה, ולעניינו בעבודה זו, היא גם הוציאה אל מחוץ לקונצנזוס כל גילוי של "חולשה" ו"רופסות". סיפורי הקרב של מלחמת העצמאות, היו מעין ציוני דרך בביוגרפיה הלאומית המהווה גרעינים מיתולוגיים
שמתוכם צמחו סיפורי גבורה צבאיים לצד סיפורי גבורה לאומיים. סיפורי הקרבות הולידו מקרבם גם את גיבורי התרבות, שהיו לוחמים שהקריבו את חייהם והמפקדים שהנהיגו את יחידתם לניצחון ( עוז, 1997). שכן, המלחמה מאפשרת ללוחם להביא לידי מיצוי מרבי את גבריותו והקרבתו למען הזולת.
מכאן, שבחינת משמעות חווית מלחמת העצמאות בחברה הישראלית מקבלת ערך מוסף, להבנת התהליכים שהולידו את דחיקת הלומי הקרב אל מחוץ לשולי החברה הישראלית ואל מחוץ להיכל הגיבורים של האומה. מלחמות ישראל בכלל, ומלחמת העצמאות בפרט שימשו כאבן יסוד לבניית מסד תרבותי וערכי שעל פיו התחנכו ומתחנכים דורות של צעירים.
כך, שהחשיבות של המלחמה, דרך הצגתה, השימוש באירועים ומאפיינים ספציפיים נבחרו בקפידה על מנת שאלה יהוו את הלך הרוח והנפש בחברה היהודית המתגבשת במדינה החדשה.
מכאן, טוענת לומסקי (1994), כי המלחמה כפי שהיא נתפסת בחברה הישראלית, איננה מהווה תופעה חריגה הנמצאת מחוץ למהלך החיים הנורמאליים של החברה ולכן אסור להוציאה מתוך הסדר החברתי. להיפך, יש לראות במלחמה כאחד המנגנונים שבאמצעותם יוצרת המדינה את מהלך החיים של האזרח וממסדת אותם לתוך הסדר חברתי מוסכם.
בתהליך סוציאליזציה מושכל ומחושב היטב, נבנתה לה האידיאולוגיה ההגמונית. היא נבנית ומתעצמת בעזרת מוסדות בחברה כגון; בתי ספר, צבא, בתי המשפט, מערכות הבריאות, הסמלים, הטקסים, השירים ועוד (שוחט, 2001) . על פי אידיאולוגיה זו, המלחמה מקבלת משמעות המשרתת את מטרתו של הממסד על ידי שימוש באתוסים מרכזיים הבונים
את המנגנונים התרבותיים אשר מנציחים את ההאירואיקה המלחמתית דור אחר דור. לומסקי, בדומה לשוחט גם רואה באתוס מוטיב חזק ומושרש בתודעה האישית והקולקטיבית של החברה הישראלית. יוצקים לתוך האתוס משמעות השאובה מהמסד הרעיוני של המהפכה הציונית ובכלל הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי : "היהודי החדש", "מיתוס הצבר",
"טראומת השואה", ו"חברה במצור". ובדומה לאלמוג עוז, אף היא מאפיינת את הקודים הבסיסיים של האתוס בדבקות במשימה, יוזמה ותושייה, חברות, העזה, סיכון, הרבה, טוהר הנשק, מקצועיות וכדומה.
כל התיאורים הללו יצרו מסך ערפל אשר טשטש את אימי המלחמה ונוראותיה. הם הצליחו ליצור את הרושם כי אין מקום לבטויי חולשה למרות שתגובת הקרב אינה תופעה נפשית חדשה. תגובת הקרב הייתה תופעה מוכרת ממלחמת העולם הראשונה, וישנה הכרה ברורה כי בכל מלחמה ישנם הלומי קרב ברמה זו או אחרת. גורי (1985), טען כי כמעט כל
אדם המשתתף במלחמה, סובל מזעזוע פנימי ברמה זו או אחרת. הקבוצה הבולטת ביותר של נפגעים נפשיים הינם לוחמים המגיבים בתגובה קיצונית המכונה בפסיכיאטריה "תגובת קרב". "לעיתים נדמה כי בתנאי לחץ קיצוניים כמו מלחמה, אולי הפתרון ה"נורמאלי" למצב כל כך "לא נורמאלי" הוא להגיב בבריחה מהטירוף החיצוני אל הטירוף
הפנימי".
לאור זאת, הקרב הוא מצב לחץ קיצוני במיוחד, הדורש גיוס משאבי התמודדות מאסיביים כדי להתגבר על לחצים חיצוניים ופנימיים. כאשר חייל מתמודד עם מצבים קיצוניים מסוג זה, ומרגיש שאינו יכול להפעיל מנגנוני התמודדות יעילים, תתרחש "תגובת קרב", המוכרת גם כ"הלם קרב". עם הידיעה בדבר עובדה זו, מפליא אם כן, כי החיפוש
אחר עדויות וממצאים אודות הלומי קרב במלחמת השחרור נוכח הנסיבות ההיסטוריות מעלים חרס. נראה כי למרות הלחימה הקשה והמאסיבית במלחמת השחרור, הרי שהן בשיחות שנערכו והן בדיקת הספרות הרפואית והפסיכיאטרית מאותה תקופה, המבטאת את הידע וההשקפה על מה שהבינו וחשבו שרצוי לטפל בו, ניכר כי הלם קרב בפרט ונוירוזות
טראומתיות בכלל נתפסו כשאיפה מודעת או לא מודעת להשתמט משירות צבאי. תסמיני "הלם הקרב" זכו לתגובות דואליות, כאשר מצד אחד הם תוארו כפחדנות ומהצד האחר תוארו כתגובה היסטרית, במסגרת זו היחס לכל גילוי של "הלם קרב" ניכר בהתעלמות מאסיבית.
תדמית הלוחם היהודי יחד עם האתוסים שעיצבו את רוח התקופה, היוו אידיאולוגיה מכוננת אשר בעטיין ניכר דיווח מועט של נפגעי "הלם קרב", ועל כן אינם משקפים גם את ממצאי הבריאות האמיתיים של אותה תקופה. משמע, האידיאולוגיה יצרה קשר של שתיקה, הכחשה והתעלמות מהתופעה בכללותה, ועל כן, אין ברשומות הרפואיים ובארכיוני
צה"ל רישומים של נתונים המאפיינים את המציאות כפי שהיא הייתה במלחמת העצמאות.
אלמוג עוז, בספרו "הצבר-דיוקן" (1987), מוסיף כי כל גילוי של חולשה ורופסות היוו את מנת חלקם של העולים החדשים שהגיעו ארצה ונרתמו ישירות למאמץ המלחמתי. תופעת "הלם הקרב" שנתפסה כתופעה המונעת מתוך פחדנות נקשרה באופן ישיר לעולים המהווים הניגוד המושלם ל"יהודי החדש", ועל כן מאפיינים של רופסות מסוג זה הושלכו
על היותם גלותיים. במידה ויצליחו להסיר את מאפייניהם הגלותיים, וייכנסו בהיכל הישראליות, יצליחו להתמודד עם תסמיני "ההלם הקרב".
היות שכך, ולאור רישומים על נתוני "הלם קרב" רק בהקשר של העולים, עולה התהייה כי נעשה שימוש באותם גילויי "הלם קרב" כדרך ליצור חיץ ברור בין "היהודי החדש" ל"יהודי הגלותי". משום כך, חל ריקון של מערכת הבריאות מנתונים לגבי לוחמים צברים ותיעודם של מקרי "הלם קרב" בקרב העולים החדשים.
ויצטום ולוי (1989) במחקרם, אשר בחנו את הספרות הרפואית מאותה תקופה התקשו למצוא תיעוד אודות תגובות הקרב. הם מצאו במחקרם את השימוש הנרחב במונחים; "נמושות, היפוכונדרים, משתמטים, פסיכופטים, נטולי הנכונות לפעילות מלחמתית" כדרך לתאר את "הלומי הקרב". הם אף הוסיפו וציינו כי רופאים בכירים ששירתו במלחמת
העצמאות, נתנו הסכמתם על העובדה כי תגובת הקרב לא זכה לכלל התייחסות במלחמת העצמאות.
סימוכין לכך אפשר למצוא בציטוט ממחקרם של ויצטום ולוי (1989) של פרופ' הלפרין, נוירולוג ופסיכיאטר המתאר את רוח התקופה: "הופתענו בהתחלה מנדירותם היחסית של בעיות נפשיות אצל חיילנו הצעירים פעמה רוח איתנה ללא מורא...סערת המלחמה סחפה איתה גם את הנמושות(הכוונה לעולים החדשים)...המקרים מבין העולים החדשים שלא
השתחררו עדיין מהחבלות הנפשיות הרבות של עברם הטראגי...ואינם מסוגלים לעמוד כראוי בפני הזעזועים שבעולות המלחמה" .
התבטאויות אלה שהיוו את הלך הרוח במערכת הבריאות הצבאית נשאבה מתוך אידיאולוגיה מכוננת ואפיינו גם את הדרג המדיני, התקשורתי, החברתי. ואכן, הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת במחקרם של נוימן ולוי (1989), כי בסקירה היסטורית שהם ביצעו על הטיפול בתגובות קרב, לא זוהו כמעט נפגעים נפשיים במלחמת העצמאות, וזאת למרות
מספר החללים הרב. ברור כי אי אפשר לקבל ממצאים אלה כאורים ותומים. ראוי לבחון ולמצוא את הגורמים והתהליכים אשר הסיטו מסך ערפל על תגובות הקרב במלחמת העצמאות.
פטרסון, פראוט ושוורץ (1991) ציינו בספרם כי ישנה הסכמה בין אנשי המחקר והטיפול בתחום בריאות הנפש, כי השתתפות פעילה בקרב, חושפת את החייל למצבי דחק קיצוניים ברמה איכותית וכמותית כשמעל לכולם עומד - האיום על החיים. במסגרת זו, השפעה על הנפש והתפקוד, היא כמעט בלתי נמנעת.
התנועה הציונית, שאפה ליצור בארץ יהודי חדש וחברה מתוקנת, הבליטה ערכים כמו עבודת האדמה, חלוציות ואלטרואיזם - כל אלה כניגוד ליסודות שנתפסו כגלותיים ובכללם גילויי חולשה פיסית ורגשנות. התייחסות זו הציבה מראה מול העולים והציגה בפניהם את כל מה שאסור להם להיות. הרופסות, הפחדנות, הגלותיות צריכים להימחק
ובמקומם צריכים לקבל על עצמם את מאפייני ה"יהודי החדש", ה"צבר החסון". כל תיאור המנוגד לאפיונים אלו.
לאור התייחסות זו, אין פלא כי התגבשה תפיסה כי "צבר" לא יכול ללקות בהלם קרב. הוא בעל מאפיינים חזקים אשר לא מאפשרים לו לבטא חולשה. בתפיסה זו, בנוסף למסר שהיא מעבירה לעולים החדשים, מעבירה מסר גם ללוחמים הצברים כי אין מקום לגילוי של חולשות. כל פרסום או התייחסות לחולשה בקרב לוחמים "צברים" עלול היה לתת
לגיטימציה להתרחבות התופעה ועל ידי כך לזעזוע באידיאולוגיה המכוננת של הציונות ובאתוס ה"צבר".
מכאן, שההתעלמות מהלומי הקרב ה"צברים" נבעה משני גורמים עיקריים; האחד, ליצור חיץ בין עולה ל"צבר". חיץ אשר בונה דמות הרואית, אמיצה, חזקה ובלתי מתפשרת. דמות זו, בתוך הקונספט ההיסטורי של הקמת המדינה הייתה הכרחית, כדי ליצור חברה הנרתמת למען המלחמה הקיומית. השני, לחסום את האפשרות כי תינתן לגיטימציה של
חולשה ורופסות בקרב מה שכונה "היהודי החדש". בדומה לגורם הראשון, גם גורם זה נובע מהחתירה ליצור קונצנזוס נרחב להכרחיות המלחמה ומקום הלוחם האמיץ בתוכה.
בנוסף, נראה כי מדינה צעירה בעת מלחמה לא יכולה להתיר לעצמה הן מפאת חשיבות הזמן והן מפאת צמצום המשאבים והידיים הלוחמות לעסוק בגילויי "הלם קרב". נראה כי "הלם קרב" איננה פגיעה המצריכה טיפול שכן לכאורה, על פי מראה עיניים האדם כשיר פיזית להילחם. ויהא זה בזבוז של ידיים לוחמות, אם יוציאוהו מהמערך הלוחם.

לא ממש ברור מהכתוב, ואין אני מביעה עמדה בנושא, אם ההתעלמות מתגובות הקרב היא תוצאה של צורך השעה, או זילות בחשיבות התופעה. אך, תגובת הקרב הינה פציעה נפשית אשר אסור היה ואסור כי יקלו בה ראש. אך יחד עם זאת, למכלול של גורמים חברתיים הייתה נגיעה והשפעה ישירה על האופן בו נתפסו, וטופלו נפגעי תגובות הקרב.
מספרם של פטרסון, פראוט ושוורץ (1991) עולה כי אחד המאפיינים את הלומי הקרב היא תחושת הבדידות העמוקה אשר ביחד עם תחושת האיום במהלך הקרב יוצרים תחושה של ניתוק. בהקשר זה אטען, כי המנגנונים החברתיים שיצרו את האתוס המכונן בדבר ה"הלוחם היהודי" יצרו גם לכידות חברתית. לכידות זו איגדה את הלוחמים אשר היו
מאוחדים ושותפים בסטאטוס דומה וסולם ערכים כמעט אחיד. באמצעות זאת, סומנו אותם אלה אשר לא עומדים ב"תקן החברתי". אנשים אלה לא זכו לתמיכה חברתית, גונו באופן חריף על כל גילוי של חולשה או רופסות ונעדרו את אותם מנגנונים תומכים אשר מסייעים לכל אדם להתמודד עם לחצי הקרב.
העדרם של הלומי הקרב מרישומי מערכת הבריאות וארכיוני צה"ל, נראית לכאורה תמוהה נוכח המלחמה הקשה ומחיר הדמים הכבד שגבתה, מהעם היהודי ערב הקמת המדינה. אך, נראה כי תהליכים חברתיים בשילוב עם נסיבות היסטוריות יצרו כר נוח ומגמתי להדרתם של נפגעי הנפש אל מחוץ לזירת הקונצנזוס הישראלי.
יצירתה של אידיאולוגיה מכוננת, השמה לה למטרה לבנות זהות אחת, אחידה ומסוימת של לוחם בצבא ההגנה בישראל, יצרה פרופיל של החייל היהודי. פרופיל זה הטווה גבולות ברורים של מי ראוי להיקרא "צבר". מי שלא עמד בקריטריונים הברורים של "אומץ בלתי נלאה", "הקרבה", וביטא סימני פגיעה נפשית, מייד נזרק אל מחוץ להיכל
הציונות. בשל כך, התמסד לו תהליך שלם במערכת הצבאית במלחמת העצמאות המגנה, מעלימה ומתעלמת מכל גילוי של תגובת קרב. התפיסה הרווחת הייתה, כי במידה ויטפלו ויתנו את הדעת על גילויי תגובות הקרב, תיפגע רוח הלחימה האיתנה והאמיצה, יפתח חלון הזדמנויות רחב בו תינתן לגיטימציה לבטא פחד וחולשה נפשית. דבר שאין המדינה
הצעירה יכולה להרשות לעצמה בשיאה של מלחמה על עצמאות העם היהודי לה ערגו במשך 2000 שנות גלות.
כך נראה כי דור של לוחמים נושא בקרבו מטען נפשי כבד, ואיננו יכול לפרוק זאת באופן שיאפשר טיפול. משום שהודאה בפגיעה נפשית כמוה כהודאה בכישלון היותו דור תש"ח לוחם אמיץ. אתוס זה שהפך לאבן דרך היסטורי, קיבל מעמד אובייקטיבי בחברה הישראלית.
בעבודה זו, קצרה היריעה מלהכיל אך, מצאתי כי יש לתת את הדעת במקומם של העולים החדשים שאך זה ירדו מאוניות המעפילים וניצלו מציפורני הנאצים בתוך קונספט הלומי הקרב. השימוש שנעשה בעצם היותם עולים, בעלי מראה ומחוות גלותיים על מנת להעצים את גבורתו של ה"צבר", ולהבליט כי עצם היותם גלותיים, נעדרי כל סממן
ישראלי-צברי, היה חלק מתפיסה נרחבת יותר של העלמת ה"יהודי הגלותי" ובנייתו של ה"יהודי החדש". זו המסגרת שנתנה לגיטימציה להתעלם מכל גילוי של תגובה נפשית במלחמה, שכן תגובות אלה נתפסו כפחדנות שאפיינה את כלל היהודים אשר טרם נכנסו לתוך כור ההיתוך הידוע ונטמעו בחברה הישראלית. התעלמות מכך, חשבו, תעזור לעולים
להיטמע ביתר מהירות בחברה הישראלית.
להכנת עבודה זו חשיבות אישית, משום שאותם נרטיבים מכוננים שיצרו את החייל ההרואי, הם אותם אלה שמנעו מדודי שחזר משדה הקרב בלבנון בשנת 1982 להודות כי נפגע נפשית. הדחקה ארוכת שנים זו הביאה אותו בסופו של דבר לשים קץ לחייו, ואני לא יכולה שלא לבקר את מנגנון הסוציאליזציה במדינה אשר לא למד ממלחמות העבר ובכך
חסם את האפשרות להצילו.
ביבליוגרפיה
- אלמוג, ע. 1997. הצבר - דיוקן. תל - אביב : עם עובד.
- בר-יוסף, ר.1969. דסוציאליזציה ורסוציאליזציה. בתוך: ליסק, מ., מזרחי, ב., בן-דוד, ע.(עורכים), עולים בישראל (41-59). ירושלים : אקדמון.
- אוניברסיטת ת"א, M.A. Thesis, השפעת תמיכה חברתית על הסיכון להיפגעות בתגובת קרב. גורי, ש. (1985), תל-אביב, ישראל.
- ויצטום, א., לוי, ע. (1989). תגובות הקרב במלחמות ישראל 1948-1973.
שיחות, כרך ד'(1), 60-70.
- אוניברסיטת ת"א, M.A. Thesis, הקשר בין דפוסי התמודדות וקיומה של תסמונת פוסט טראומטית אצל נפגעי תגובת קרב. זיפמן, נ. (1987), תל-אביב, ישראל.
- לוי, ע. 1992. דיוקן הגבר הישראלי כקורבן מוכחש. הליקון. חורף (5).
- אוניברסיטה עברית, Dr. Thesis, דפוסי השתתפות במלחמה והשפעתם על תפיסת המלחמה: ניתוח מקרה מלחמת יום-הכיפורים. לומסקי, ע. (1994), ירושלים, ישראל.
- נוי, ש. (1991). לא יכול יותר - תגובות ללחץ קרב. תל - אביב : משרד הביטחון.
- אוניברסיטת ת"א, M.A. Thesis, עמדות רופאים צבאיים כלפי היפגעות וטיפול בתגובות-קרב. שקאלר, ר. (1990), תל-אביב, ישראל.
- שוחט, א. 2001. זיכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית. תל - אביב : בימת קדם.
- Peterson, K.C., Prout, M.F., Schwarz, R.A., (1991). Post-Traumatic Stress Disorder. New York London : Plenum.
6

תגים:

הלם · השחרור · מלחמת · קרב

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "על מזבח הציונות", סמינריון אודות "על מזבח הציונות" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.