היישום אינו מחובר לאינטרנט

תקרות הפיצוי בישראל לנפגעי תאונות דרכים

עבודה מס' 064367

מחיר: 241.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: בחינת ההיבטים השונים של סוגיית תקרות הפיצוי בדיני הנזיקין.

2,466 מילים ,38 מקורות ,2005

תקציר העבודה:

בעבודה זו נתבקשנו לחקור את סוגיית תקרות הפיצוי בדיני הנזיקין. במסגרת העבודה אתייחס ראשית למטרות דיני הנזיקין לדעת הגישות השונות, ולפיהן אנסה להגדיר את הרציונלים העומדים מאחורי קביעת תקרות פיצוי. בהמשך אסקור את המצב המשפטי בישראל בנושא, תוך התמקדות בחוק הפלת"ד*. אבחן את ההבדלים בין קביעת תקרת פיצויים עקב שינוי בסיס האחריות בנזיקין, לבין אחריות על בסיס אשמה אישית ואציג את הניסיון שבוצע בניו-זילנד בהקשר זה. לבסוף אנסה להגדיר מתי ראוי לקבוע תקרות פיצוי, תוך כדי התייחסות לחוקיות תקרות הפיצוי לאחר המהפיכה החוקתית.
------------------------------------------------------------------
* חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ס"ח 234.

תוכן עניינים
מבוא
מטרות דיני הנזיקין
הרציונלים לקביעת תקרות פיצוי
המצב המשפטי בישראל- פלת"ד
בחינת תקרות הפיצוי לאור המהפכה החוקתית
המודל הניו-זילנדי
סיכום- הדין הרצוי

קטע מהעבודה:

בהכללה גסה ניתן לומר שקיימות שתי גישות מרכזיות בנוגע למטרות דיני הנזיקין. מקובל להציג את שתי הגישות ע"י הדימוי של עוגת הרווחה , לפיו כל פרט בחברה נהנה "מפרוסת עוגה", המשקפת את מידת הנאתו מהרווחה הכללית.

מקורות:

בעבודה זו נתבקשנו לחקור את סוגיית תקרות הפיצוי בדיני הנזיקין. במסגרת העבודה אתייחס ראשית למטרות דיני הנזיקין לדעת הגישות השונות, ולפיהן אנסה להגדיר את הרציונלים העומדים מאחורי קביעת תקרות פיצוי. בהמשך אסקור את המצב המשפטי בישראל בנושא, תוך התמקדות בחוק הפלת"ד. אבחן את ההבדלים בין קביעת תקרת פיצויים
עקב שינוי בסיס האחריות בנזיקין, לבין אחריות על בסיס אשמה אישית ואציג את הניסיון שבוצע בניו-זילנד בהקשר זה. לבסוף אנסה להגדיר מתי ראוי לקבוע תקרות פיצוי, תוך כדי התייחסות לחוקיות תקרות הפיצוי לאחר המהפיכה החוקתית.
מטרות דיני הנזיקין
בהכללה גסה ניתן לומר שקיימות שתי גישות מרכזיות בנוגע למטרות דיני הנזיקין. מקובל להציג את שתי הגישות ע"י הדימוי של עוגת הרווחה, לפיו כל פרט בחברה נהנה "מפרוסת עוגה", המשקפת את מידת הנאתו מהרווחה הכללית.
הגישה הכלכלית- מטרתה היא הגדלת עוגת הרווחה הכוללת. דיני הנזיקין הם המכשיר להשגת מטרה זו, הן ע"י הרתעה מפני ביצוע פעולות לא רצויות (המושגת באמצעות הטלת חובת פיצויים) והן ע"י פיזור הנזק. בכך נמנעים נזקים מיותרים, כגון נזקים שהניזוק נמנע מלתקנם בשל העדר משאבים, למרות שעלות התיקון נמוכה מעלות הנזק,
ונזקים הנובעים מעלות גיוסם הפתאומי של משאבים לצורך תיקון הנזק.
הגישה החברתית- מטרתה היא חלוקת עוגת הרווחה, ע"פ אמות מידה של "צדק". לפי גישה זו על דיני הנזיקין למנוע גידול בלתי צודק בפרוסת הרווחה של צד אחד על חשבון אחר.
לגבי מטרת הפיצויים בנזיקין, קיימות שתי גישות משנה בתוך הגישה החברתית:
"הגישה המסורתית"- (Restitutio in integrum) תפקיד הפיצויים הוא "השבת מצב הניזוק לקדמותו" וזאת ע"י הענקת "פיצוי מלא" ככל האפשר (שהרי לא ניתן להשיב רגל שנכרתה), עבור הנזק שנגרם לניזוק הספציפי.
"הגישה הסוציאלית"- התרחקות מהתפיסה האינדיווידואלית של דיני הנזיקין. עמדתה הערכית היא "לתת לא את הכל, אלא לכל". הגישה הסוציאלית בוחנת את השפעות הפיצויים על החברה כולה, והיא מבקשת להרחיב את מעגל הניזוקים שיהיו זכאים לפיצוי. מטרה זו מושגת באמצעות שינוי בסיס האחריות בנזיקין מאחריות על בסיס אשמה, לפיה
יש להוכיח רשלנות או אשמה מוסרית של המזיק, לאחריות מוחלטת או חמורה, לפיהן די בהוכחת קשר סיבתי בין הנזק להתנהגות המזיק על מנת לזכות את הניזוק בפיצוי. ע"פ גישה זו תפקיד הפיצויים הוא בראש ובראשונה להבטיח אמצעי מחייה מינימאליים לניזוק. הגישה הסוציאלית מאופיינת בד"כ בקביעת תקרה לפיצוי הניתן לניזוק בשל
הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי. הרפורמה שנערכה בניו-זילנד הייתה דוגמה מובהקת לגישה הסוציאלית כפי שאפרט בהמשך.
הרציונלים לקביעת תקרות פיצוי
ע"פ "הגישה המסורתית", הדוגלת בהשבת המצב לקדמותו, אין זה ראוי, ואין כל צידוק לקבוע תקרת פיצויים, הן לגבי נזק ממוני (כגון תקרה לעניין הפסדי השתכרות), והן לגבי נזק לא ממוני (כגון קביעת מבחנים אובייקטיבים המוגבלים בתקרה לעניין פיצויים בגין כאב וסבל), מאחר והדבר מנוגד למטרת הפיצויים- "השבת המצב
לקדמותו".
"הגישה הסוציאלית" רואה בקביעת תקרה פעולה הכרחית לשם מימון שינוי בסיס האחריות. לשם הרחבת מעגל הניזוקים המפוצים תוך כדי שמירה על שיעור סביר של דמי ביטוח (פרמיות שהופכות לחובה בד"כ עם שינוי בסיס האחריות) יש להקטין את שיעור הפיצויים המוענקים.
זאת ניתן להשיג ע"י קביעת "השתתפות עצמית" של הניזוק, וכן ע"י קביעת "גג" עליון, אשר מעליו אין מפצים.
נימוק זה הינו הנפוץ ביותר לקביעת תקרת פיצויים, אך איננו היחיד. לעיתים נתפסת תקרת הפיצוי לא כנטל הכרחי אלא דווקא כפעולה חיובית כשלעצמה. בד"כ עם שינוי בסיס האחריות לאחריות מוחלטת נדרש גם ביטוח חובה (כמו בחוק הפלת"ד). אם לא תיקבע תקרה על הפסדי השתכרות, ייווצר מצב לפיו רב האוכלוסייה ישלם עבור הפיצויים
לבעלי ההכנסה הגבוהה, אשר ישלמו דמי ביטוח בשיעור זהה, אך יקבלו פיצויים בשיעור גבוה יותר.
גם לפי "הגישה הכלכלית", עשויים להתקיים תימוכין בשינוי בסיס האחריות בנזיקין, ובתוך כך בקביעת תקרות פיצוי (לאור בעיית "המקורות המוגבלים"). אך בניגוד לגישה הסוציאליסטית התומכת בכך מתוך עמדה ערכית, הגישה הכלכלית תתמוך בכך רק כאשר שינוי בסיס האחריות יביא לגידול ברווחה המצרפית (כאשר התועלת המצרפית לאחר
החיסכון בעלויות ההתדיינות וכו' בשל המעבר לאחריות מוחלטת, תהיה גדולה מהנזק הכרוך באבדן ההרתעה עקב מעבר לשיטה זו).
המצב המשפטי בישראל- פלת"ד
תפיסת דיני הנזיקין בישראל הינה תפיסה אינדיבידואלית הדורשת "אשם" אישי של המזיק, כתנאי להטלת אחריות נזיקית (לרב אשם חברתי, רשלנות- סטייה מסטנדרט התנהגות סביר).
בהתאם לכך, הפיצויים נקבעים בהתאם לנזק האישי אשר נגרם לניזוק, מבלי שתיקבע תקרה ביחס לגובה הפיצויים הנפסקים.
לתפיסה הכללית קיימים מספר חריגים, הסדרים הקובעים בסיס אחריות שונה (אחריות מוחלטת או חמורה), כגון חוק הפלת"ד, חוק האחריות למוצרים פגומים, פיצויים לנפגעי תאונות עבודה ע"פ חוק הביטוח הלאומי ועוד. במרבית הסדרים אלו קיימות תקרות פיצויים.
בנוסף להסדרים הסטטוטוריים, בפסיקה הישראלית קיימת מגמה המבקשת לקבוע "מעין תקרת פיצוי" גם כאשר מדובר אין מדובר באחריות מוחלטת.
חוק הפלת"ד
לפני חקיקת חוק הפלת"ד, נפגעי תאונות דרכים (להלן: "ת"ד) היו ככל ניזוק מעוולה אחרת, בשל כך היה על הניזוק להוכיח רשלנות של המזיק, והניזוק היה חשוף לטענות בדבר אשם תורם. אי לכך ניזוקים רבים (מעל 50% מנפגעי ת"ד) לא קיבלו כלל פיצוי עבור נזקים חמורים ביותר.
בשנת 1966 המליצה ועדת בן-זאב על יצירת הסדר של אחריות מוחלטת לנפגעי ת"ד, והעברת הטיפול בנושא לביטוח לאומי אולם המלצותיה לא יושמו. בשנת 1972 המליצה ועדת ברנזון אף היא על שינוי בסיס האחריות לנזקי גוף עקב ת"ד לאחריות מוחלטת.
בנוסף להמלצות הועדה, הצעת חוק הפלת"ד כללה סעיפים חדשים נוספים, הקובעים תקרת פיצויים של פי 3 מהשכר הממוצע במשק עבור אבדן כושר השתכרות, וכן תקרה עבור הפיצויים על כאב וסבל. קביעת תקרות אלה עוררה סערה בדיוני הכנסת, וביקורת באקדמיה. ביקורת זו התעוררה בין היתר בשל הטענה כי לא נערכה כל בדיקה לגבי החיסכון
הכספי שבקביעת התקרות הנ"ל, ובהקטנת עלות ההתדיינות המשפטית בשאלת האחריות, לעומת העלות של שינוי בסיס האחריות.
המטרה העיקרית של הצעת החוק הייתה סוציאלית, ועל כן השלכותיה הכלכליות לא נבחנו. רק לאחר שעבר החוק קריאה ראשונה, והועבר לדיון בוועדות הכנסת, מונתה ועדה אשר בדקה את ההיבטים הכלכליים של ההסדר. מנתוני הועדה עולה כי החיסכון המושג מקביעת התקרה על אבדן השתכרות, אותו העריך שר המשפטים בדיוני הכנסת באופן גס
בכ- 25% מכלל הפיצוי המוענק לנפגעי ת"ד, עומד למעשה על 5% בלבד, והחיסכון המושג מהתקרה על הפיצוי בגין כאב וסבל עומד על 1% בלבד. לפיכך, המליצה הועדה להנמיך את התקרה על אבדן השתכרות פי שלוש (לשכר הממוצע במשק בלבד), ואת התקרה על הפיצוי בגין כאב וסבל פי שניים. עם זאת, המלצות הועדה לא יושמו, ושיעור התקרות
לא נשתנה.
הפסיקה
לא זאת בלבד ששיעור התקרות נותר לא אפקטיבי, ביהמ"ש נתן פרשנות מצמצמת לתקרה על אובדן השתכרות. התקרה נקבעה כהפרש שבין ההשתכרות לפני התאונה וההשתכרות אחריה, ולא על הפיצוי בתוספת השכר שלאחר התאונה. משום כך עובד שהרוויח לפני תאונת דרכים שכר חודשי בגובה פי 5 מהשכר הממוצע במשק, ועקב ת"ד שכרו ירד לפי 2
מהשכר הממוצע, יקבל פיצוי מלא עבור אובדן השתכרותו (פי 3 מהשכר הממוצע במשק), ולא פיצוי בגובה השכר הממוצע במשק בלבד. לצד פרשנות מצמצמת זו נתנה הפסיקה פרשנות מרחיבה ביותר למושג תאונת דרכים, ובכך הרחיבה את מעגל הניזוקים שנכללו במסגרת חוק הפלת"ד, ושהיו זכאים לפיצויים ללא בחינה של שאלת האחריות.
עם זאת, עיקר הביקורת שהתעוררה כלפי תקרות פיצויים, אינה ביחס לקביעת תקרות פיצוי באמצעות חקיקה כאשר הדבר הכרחי כדי לאפשר שינוי בסיס אחריות, אלא ביקורת כנגד קביעת תקרות פיצוי כאשר האחריות הנזיקית נותרת על בסיס אשמה אישית. תקרות פיצוי אלו זכו לביקורת חריפה בטענה כי כאשר האחריות הנזיקית הנה על בסיס אשם
אישי, אין כל הצדקה להגביל את הפיצוי הנפסק לניזוק.
"מעין תקרות פיצוי"
בפסיקה הישראלית קיימת מגמה לקבוע "מעין תקרת פיצוי" גם כאשר מדובר באחריות על בסיס אשם. הנשיא שמגר קבע כי פיצוי עבור טיפול רפואי, לא אמור להבטיח לניזוק את "הטוב ביותר האפשרי", אלא עליו להיות פיצוי הוגן וסביר. אם תיושם הגישה האינדיבידואליסטית ללא סייג, תיווצר הבחנה לא ראויה בין רמת הטיפול הרפואי לה
זכאי ניזוק עשיר, לרמת הטיפול לה זכאי ניזוק עני. לעומתו השופט ברק התנגד לכל התחשבות באמת מידה אובייקטיבית כשיקול אשר עשוי להגביל את גובה הפיצויים להם זכאי הניזוק.
עמדת שמגר קיבלה חיזוק כאשר נקבעה הלכה לפיה לא יינתן פיצוי עבור טיפולים רפואיים המכוסים ע"י חוק בטוח בריאות ממלכתי. זאת למרות שמטרת חוק הבריאות היא להבטיח טיפול רפואי בסיסי לכל, ולא בהתחשב בצרכים האינדיווידואליים של הניזוק.
בפיצוי עבור "כאב וסבל"- תקנות הפלת"ד קובעות מדדים אובייקטיביים, לפיהם נקבע שיעור הפיצויים עבור כאב וסבל. הסדר זה אמנם תקף לגבי ת"ד בלבד, אך בפרקטיקה השתרשה גישה לפיה גם כשמדובר בתביעות נזיקין שאינן ת"ד, נקבע שיעור הפיצויים בראש נזק זה בהשפעת תקנות הפלת"ד, כמכפלה של סכום זה. עם זאת, פרקטיקה זו זכתה
לביקורת חריפה בפסיקת ביהמ"ש העליון.
בחינת תקרות הפיצוי לאור המהפכה החוקתית
בדיוני הכנסת בהצעת חוק הפלת"ד, עלתה הטענה לפיה אילו היה בישראל חו"י המגן על זכות הקניין, הרי שקביעת התקרה הייתה בלתי חוקתית.
האם אכן מדובר בפגיעה בקניין? (בהנחה ותקרות אלו מאוחרות לחוק היסוד).
קביעת תקרה פוגעת בזכות הניזוק לקבל את מלוא הפיצוי עבור נזקו מן המזיק. לא מדובר בזכות קניינית קלאסית, שכן היא לא קיימת לניזוק כלפי כולי עלמא או מספר בלתי מסוים של אנשים (in rem), אלא כלפי המזיק בלבד (in personam). עם זאת, לצורך ההגנה החוקתית מתייחסת הפסיקה לכל פגיעה כלכלית כאל פגיעה בקניין, ועל כן
נראה שתוכר כפגיעה בקניין, אשר תאלץ לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה:
הסמכה בחוק- על התקרה להיקבע בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בו, ולא באמצעות תקנות, כפי שנעשה לגבי כאב וסבל בתקנות הפלת"ד.
לתכלית ראויה- נראה שכאשר קביעת התקרה נועדה לממן את שינוי בסיס האחריות, מדובר בתכלית ראויה, שכן כך קבוצה רחבה יותר של ניזוקים יזכו לפיצוי. עם זאת, כשמדובר בקביעת תקרה ללא שינוי בסיס האחריות, יש לבחון היטב האם היא נועדה לצורכי נוחות ביהמ"ש (כגון חישוב פשוט יותר של פיצויים בגין כאב וסבל), ואז נראה
שהיא אינה לתכלית ראויה, או שמא היא נועדה לקדם ערכים חשובים כשוויון, כפי שהדגיש הנשיא שמגר בפס"ד נעים, ואז נראה שמדובר בתכלית ראויה.
במידה שאינה עולה על הנדרש- מבחני המידתיות:
האמצעי המתאים- האם קיימת התאמה בין האמצעי למטרה. מחד כשמדובר בשינוי בסיס אחריות, הרי שעקרונית, קביעת תקרת פיצוי היא אמצעי מתאים, מכיוון שהיא תקטין את סכום הפיצויים הכולל, שיעלה עקב שינוי בסיס האחריות. מאידך כשמדובר בקביעת תקרה ללא שינוי בסיס האחריות, יש לבדוק בחשדנות רבה יותר את מידת ההתאמה למטרה.

האמצעי שפגיעתו פחותה- נדרשת בדיקה כלכלית רצינית טרם קביעת התקרה, יתכן שפרמיית הביטוח לא תעלה בשיעור גבוה עקב שינוי בסיס האחריות, ואז התקרה "מיותרת". כמו כן, ניתן לשקול הימנעות מתקרה ע"י גביית דמי ביטוח בשיעור יחסי להכנסת המבוטח (לדוגמא ע"י העברת הטיפול למל"ל), או ע"י קביעת הסדר המעניק פיצוי מוגבל
ללא צורך בהוכחת אשמה, לצד אפשרות לפיצוי מלא ע"י תביעת נזיקין רגילה (בדומה להסדר בישראל לגבי נפגעי תאונות עבודה).
מידתיות במובן הצר- התוצאה תיקבע בהתאם לגובה התקרה (ככל שהתקרה נמוכה יותר, הפגיעה חמורה יותר ופחות מידתית), ולסוג התקרה (נראה שתקרה על טיפול רפואי בדמות הטיפול הרפואי המוענק ע"י קופות החולים לכל אזרחי ישראל, מידתית יותר מקביעת תקרה על אבדן השתכרות).
המודל הניו-זילנדי
השיטה אשר הייתה נהוגה בניו-זילנד בין השנים 1972-1992, הפכה להיות שם נרדף לתפיסת עולם משפטית שביקשה להתעלם משאלות אשמה ופיצוי על בסיס אינדיבידואלי.
עד 1972 שלטו בניו-זילנד דיני הנזיקין הנהוגים במשפט המקובל (למעט מספר חריגים בהסדרים כגון אחריות חמורה במקרים של תאונות עבודה).
בשנת 1967, ועדה ממלכתית בראשות השופט וודהאוס, המליצה על רפורמה כללית בדיני הנזיקין, לפיה יש לעבור משיטה של אחריות על בסיס אשם, לשיטה של אחריות מוחלטת, בכל ענפי הנזיקין. הבסיס הפילוסופי של השיטה היה אימוץ תפיסה של אחריות קולקטיבית, להבדיל מאחריות אינדיבידואלית, ושיטה של ביטוח סוציאלי, להבדיל מביטוח
פרטי.
הוועדה לא התמקדה בנימוקים "תועלתניים", לפיהם אחריות קולקטיבית תביא להגדלת הרווחה המצרפית (לדוגמא ע"י פיזור נזק טוב יותר), אלא בחרה להדגיש את ההיבט הערכי והאידיאולוגי שבאימוץ השיטה, ואת אי הצדק שבשלילת פיצוי לנפגע מתאונה אשר לא עלה בידו להוכיח רשלנות מצד המזיק.
הערכת הוועדה הייתה כי העלות הכספית הכרוכה במעבר לשיטה על בסיס אחריות מוחלטת, תתקזז עם החיסכון שבהקטנת עלויות ההתדיינות המשפטית, לאור ייתור הדיון בשאלת האחריות. בשנת 1972 נחקק בעקבות המלצות הוועדה, חוק הפיצויים החדש, שנכנס לתוקף בשנת 1974, לאחר מספר תיקונים.
ע"פ החוק כל אדם אשר נפגע בתאונה בתוך ניו-זילנד (כולל מי שאינו אזרח או תושב המדינה), מיום היוולדו ועד מותו, זכאי לקבל פיצוי על הנזק שנגרם לו, אם הוכיח כי הנזק נגרם עקב התאונה. כמו כן, נקבע ייחוד עילה, ונשללה האפשרות לפנות לבית משפט בתביעת נזיקין רגילה, אלא אם מדובר בתביעה לפיצויים עונשיים , נזקי
רכוש או נזקי גוף שנגרמו בזדון.
הטיפול בחוק הועבר לידי גוף ממשלתי מנהלי (בדומה למוסד לביטוח לאומי), אליו הייתה מוגשת התביעה, ובסמכותו היה להחליט אם לקבלה או לדחותה, על סמך המסמכים הרפואיים המסופקים לו ע"י מומחים רפואיים. לניזוק הייתה זכות ערעור לועדת ערר של הגוף המנהלי, ועל החלטתה ניתן היה לערער ברשות לבית המשפט העליון.
כדי להתמודד עם העלות הכרוכה במעבר לשיטת אחריות מוחלטת נקבעו תקרות פיצויי בראשי הנזק השונים: פיצוי בגין "כאב וסבל" הוגבל לסכום חד פעמי של 27,00$, והפיצוי בגין אבדן השתכרות לעתיד הוגבל ל- 80% מההכנסה בפועל, כאשר לא ניתן פיצוי מעבר להכנסה שבועית בגובה 1,246$.
בשנים הראשונות נראה היה כי מדובר בשיטה מתקדמת ומוצלחת, והיא אף עמדה בנטל הכלכלי הכבד שבמעבר לשיטה על בסיס אחריות מוחלטת.
עם זאת, במהלך השנים נוצלה השיטה לרעה, ולא עמדה בנטל הכלכלי הכבד. בשנים האחרונות הוגשו 1.3 מיליון תביעות בשנה (במדינה המונה כיום 3.6 מיליון בני אדם). כמו כן, השיטה הוצגה במערומיה כאשר אסיר תבע את המדינה על נזק גוף שנגרם לו שעה שנפל מחומת בית הכלא ממנו ניסה לברוח.
המעבר הגורף משיטה של אחריות על בסיס אשם, לשיטה של אחריות מוחלטת, הביא בפועל לויתור מוחלט על השימוש בדיני הנזיקין כמכשיר הרתעתי מפני פעולות בלתי רצויות.
על אף שמידת יכולת ההרתעה של דיני הנזיקין בעולם מודרני בו סיכונים רבים מבוטחים ע"י חב' ביטוח מוטלת בספק (שכן למבוטח אין טעם להוציא הוצאות נוספות למניעת תאונות אפשריות), הרי שויתור גורף על הפונקציה ההרתעתית של דיני הנזיקין הביא ככל הנראה לעלייה בכמות התאונות בניו-זילנד.
בשנת 1992 , בעקבות מהפך פוליטי בניו-זילנד, הממשלה הלאומית שהחליפה את ממשלת העבודה שקדמה לה, ביצעה רפורמה מרחיקת לכת בחוק, אשר החזירה במידה רבה את הגלגל לאחור. החוק החדש, זנח את הבסיס של ביטוח סוציאלי, ואימץ גישה ביטוחית אינדיבידואלית. כיום, לצד מתן פיצויים מצומצמים ללא הוכחת אשמה ע"י גוף ממשלתי,
יש להגיש תביעת נזיקין רגילה, ולהוכיח אשמה ע"פ כללי המשפט המקובל. סיכום- הדין הרצוי
ראשית יש להבחין בין קביעת תקרת פיצויים עקב שינוי בסיס האחריות בנזיקין, לקביעת תקרת פיצויים במסגרת אחריות על בסיס אשמה אישית. כאשר מדובר בשינוי בסיס האחריות, אין מנוס מבחינה רצינית של ההיבטים הכלכליים הכרוכים בשינוי, כדי להימנע ממצב של פשיטת רגל, כפי שמוכיח הניסיון המר בניו-זילנד. רק במידה וניתן
להתמודד כלכלית עם שינוי בסיס האחריות, ומוכח הקשר בין החיסכון שבקביעת התקרה לעלות השינוי, מוצדק יהיה לקבוע תקרת פיצוי. עם זאת, על התקרה לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה של חו"י כבוה"א וחירותו, ובמיוחד בדרישת המידתיות.
כאשר מדובר בקביעת תקרת פיצויים במסגרת אחריות על בסיס אשמה אישית, יש לבחון נושא זה בחשדנות יתרה, מכיוון שלכאורה מדובר בעירוב מין בשאינו מינו. הנחת היסוד צריכה להיות כי חזקה שתקרה זו אינה מוצדקת, אלא אם הוכח אחרת. טעמים מיוחדים שיכולים להצדיק תקרת פיצוי בשיטה המטילה אחריות על בסיס אשם יכולים להיות
משום שאי קביעת תקרה תפגע באופן חמור בעקרון השוויון, וזאת בהנחה שהתקרה אכן תעמוד בתנאי פסקת ההגבלה.
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ס"ח 234.
י' גלעד "אחריות חמורה למוצרים" מחקרי משפט ח' 182.
י' גלעד "על גבולות ההרתעה היעילה" משפטים כב' (תשנ"ג), 424.
א' ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט' (תשמ"ג), 250.
א' ל' מילר "הצעה לביטוח נגד פגיעות רפואיות" משפטים י' (תש"ם), 246.
שם, שם.
מ' בורונובסקי, צ' ליבר "הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים- מספר היבטים כלכליים" עיוני משפט ו' (תשל"ח) 133.
א' ברק לעיל הערה 4, בע' 254.
J.G. Fleming, "Damages in Accident Cases" 41 Cor. L. Q. (1955-56) 582 (להלן: "פלמינג"), כפי שמובא בא' ברק לעיל הערה 4, בע' 249.
ראה א' ל' מילר לעיל הערה 5, בע' 248.
פלמינג, לעיל הערה 9, בע' 582; א' ברק לעיל הערה 4, בע' 249; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3), 762, בע' 770; א' ל' מילר לעיל הערה 5, בע' 246; מ' בורונובסקי, צ' ליבר לעיל הערה 7, בע' 133; הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ג-1973, הצ"ח 1079, בע' 407.
ראה לדוגמא: י' כהנא "בחינת משמעויות כספיות ותחבורתיות של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותעריף ביטוח חובה" (ירושלים- תשל"ה) עבודת מחקר שהוגשה לאגף התכנון והכלכלה במשרד התחבורה, בע' ה-5 (§ 15 א').
י' גלעד "אחריות חמורה למוצרים" מחקרי משפט ח' 179, 189.
ראה א' ברק לעיל הערה 4, בע' 249.
שם, שם.
לעיל הערה 1.
חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980.
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, סעיפים 73-149.
ראה בד"כ 37 (תשל"ג) 4000.
י' אנגלרד "הערות לחקיקה- הצעת חוק הפלת"ד" משפטים ה' 431, 435.
שם, שם.
דו"ח של הוועדה הבינ-משרדית לענייני נזקים מתאונות דרכים ומתאונות עבודה, ירושלים, תשכ"ו-1966.
דו"ח הועדה לפישוט העניינים ולשיפור ההליכים בתביעות נזיקין, ירושלים, תשל"ג-1972.
שם, שם.
דברי ח"כ שמואל תמיר בד"כ 37 (תשל"ג) 4005-4006, ודברי ח"כ דב מילמן- שם, 4008-4009.
ראה למשל ג' קלינג "חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975" הפרקליט ל' (תשל"ה) 146, 148; י' אנגלרד, לעיל הערה 20, בע' 434.
י' אנגלרד, לעיל הערה 20, בע' 435-6.
ד"כ 37 (תשל"ג) 4019.
י' כהנא "בחינת משמעויות כספיות ותחבורתיות של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותעריף ביטוח חובה" (ירושלים- תשל"ה) עבודת מחקר שהוגשה לאגף התכנון והכלכלה במשרד התחבורה, בע' ה-3.
שם, שם.
ע"א 395/81 ברוק נ' הסנה פ"ד לח(1), 537 ,עמ' 542-543; וכן ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4), 45.
ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ פ"ד מב(2), 844 ,עמ' 852-853.
א' ברק, לעיל הערה 4, בע' 253-254.
ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3), 762 ,עמ' 808-809.
שם, בע' 769-770.
ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד . פ"ד נא(2), 724 ,עמ' 747-748.
כמתואר בע"א 398/99 קופ"ח קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' דיין פ"ד נה(1) 765.
שם, בסעיף 3 לפסק הדין; ע"א ‎180/88 עוזרי נ' שאפי (טרם פורסם); ע"א ‎3843/90 אמין נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם).
ד"כ 37 (תשל"ג) 4005, וכן ד"כ 38 (תשל"ה) 3965
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 10 (סעיף שמירת הדינים).
ראה למשל: בג"ץ 4806/94 ד.ש.א איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר פ"ד נב(2), 193 ,עמ' 202-203.
האסורה ע"פ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 3.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 8.
לביקורת דומה ראה: א' ל' מילר לעיל הערה 4, בע' 241; ד' מור "פיצוי נפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף לא ממוניים". עיוני משפט ו' (תשל"ח) 397, 410-411.
פס"ד נעים, לעיל הערה 34.
בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר פ"ד נא(4) 367, סעיף 17 לפסק הדין.
המלצות ועדת בן זאב, לעיל הערה 22, וועדת כהנא, לעיל הערה 29, בע' ה-1.
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, סעיפים 73-149.
כפי שנקבע בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד. פ"ד נא(2), 724.
ראה למשל: א' ל' מילר לעיל הערה 5, בע' 237.
A.A.P. Willy, "The Accident Compensation Act and Recovery for Losses Arising from Personal Injury and Death by Accident" 6 N.Z.U.L Rev. (1975) 250. (להלן: "ווילי")
Royal Commission of Inquiry, Compensation for Personal Injury in New Zealand, (1967).
שם, בע' 20.
Accident Compensation Act 1972
שם, בסעיף 5.
. ווילי, לעיל הערה 40, בע' 251-252.
Accident Compensation Corporation
B Wilkinson " New Zealand's Failed Experiment with State Monopoly Accident Insurance".We.L Rev. (1998) 45, 51. (להלן: "וילקינסון").
וילקנסון, לעיל הערה 47, בע' 48.
ברק לעיל הערה 4, בע' 249.
G. Palmer, "Accident Compensation in New Zealand: The First Two Years" 25 Am. J. Comp. L. (1977) 1
וילקנסון, לעיל הערה 47, בע' 53.
י' דייויס "תקרה לפיצויים בגין רשלנות רפואית" רפואה ומשפט 12, 3.
גלעד, לעיל הערה 3 לעיל, בע' 487-489.
וילקנסון, לעיל הערה 47, בע' 51.
Accident Rehabilitation and Compensation Act, 1992
Accident Rehabilitation and Compensation Insurance Corporation
5

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תקרות הפיצוי בישראל לנפגעי תאונות דרכים", סמינריון אודות "תקרות הפיצוי בישראל לנפגעי תאונות דרכים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.