היישום אינו מחובר לאינטרנט

מקומו של הרצון העצמי בתפיסת הטוב של אפלטון

עבודה מס' 041190

מחיר: 179.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה: המידה הטובה, עולם הדת של אפלטון, השפעת המשטר על תפיסת הרצון העצמי, רצון וחתירה לאמת.

2,933 מילים ,2 מקורות

תקציר העבודה:

מקומו של הרצון העצמי בתפיסת הטוב של אפלטון
ראשי פרקיםhc1190 -
1. מבוא
2. שאלת הטוב
3. עולם הדת של אפלטון
4 המשטר והשפעתו על תפיסת הרצון העצמי :השוואה
5. רצון והחתירה לאמת
6. סיכום
מקורות



מבוא
תפיסת הטוב והמידה הטובה ביוון העתיקה היה שונה בכל עיר-מדינה וכן השתנה , התקדם ואף
פיגר בתקופות השונות. ככלל, החברה היוונית התאפיינה בחלוקה ברורה למספר מעמדות: האצולה,
הצבא,הכוהנים, אומנים וסוחרים חופשיים, עבדים וצמיתים. האצילים שלטו בחברה וניהלו את
כל עניניה החשובים. אף הדמוקרטיה שננהגה במספר ערים היתה שונה מזו המוכרת לנו.
בעבודה זו נדון ונשווה את ערכי החיים והמידות הטובות כפי שמופיעים בספריו של
אפלטון הפוליטאה והאפולוגיה.
לעתים נוסדו שושלות שהורישו את המלוכה מאב לבן ואלו נעזרו במועצת שרים. ערים אחרות בחרו
את מלכיהן בבחירות חופשיות בין האזרחים. מושג האזרחות היתה שונה מעיר לעיר: עתים זכות
ההצבעה הוענקה לאצילים בלבד. במקומות אחרים ובתקופות אחרות הסוחרים, האומנים והחיילים
זכו לאזרחות. העבדים, שלעתים היוו את רוב האוכלוסיה, לא זכו לשום אזרחות.מוסד העבדות הוכר
כמובן מאליו וכצורך הכרחי לקיום המדינה. יתר מכן, היו תקופות שרוב העבדים היו שבויי מלחמה
מערים אחרות ביוון או מחוצה לה - הם נחשבו כנחותים או כעוינים מכורח המציאות ולא עלה על דעת
השליטים לקדם את מעמדם. אין פלא, איפוא, שהטוב המסודר נחשב כמותרות וברוב התקופות היה
נחלת האצילים בלבד. אלו העסיקו מורים ללמד את בניהם קרוא וכתוב, חשבון וגיאומטריה, נגינה
ותורת הנאום. אגדות האלים והמיתוסים נמסרו בעל פה ובהן שולבו לקחי מוסר ונימוסין.

מקורות:



1128
מקומו של הרצון העצמי בתפיסת הטוב של אפלטון
ראשי פרקים
1. מבוא
2. שאלת הטוב
3. עולם הדת של אפלטון
4 המשטר והשפעתו על תפיסת הרצון העצמי :השוואה
5. רצון והחתירה לאמת
6. סיכום
מקורות
מבוא
תפיסת הטוב והמידה הטובה ביוון העתיקה היה שונה בכל עיר-מדינה וכן השתנה, התקדם ואף פיגר בתקופות השונות. ככלל, החברה היוונית התאפיינה בחלוקה ברורה למספר מעמדות: האצולה, הצבא,הכוהנים, אומנים וסוחרים חופשיים, עבדים וצמיתים. האצילים שלטו בחברה וניהלו את כל עניניה החשובים. אף הדמוקרטיה
שננהגה במספר ערים היתה שונה מזו המוכרת לנו:
בעבודה זו נדון ונשווה את ערכי החיים והמידות הטובות כפי שמופיעים בספריו של אפלטון הפוליטאה והאפולוגיה.
לעתים נוסדו שושלות שהורישו את המלוכה מאב לבן ואלו נעזרו במועצת שרים. ערים אחרות בחרו את מלכיהן בבחירות חופשיות בין האזרחים. מושג האזרחות היתה שונה מעיר לעיר: עתים זכות ההצבעה הוענקה לאצילים בלבד. במקומות אחרים ובתקופות אחרות הסוחרים, האומנים והחיילים זכו לאזרחות. העבדים, שלעתים היוו את רוב
האוכלוסיה, לא זכו לשום אזרחות.מוסד העבדות הוכר כמובן מאליו וכצורך הכרחי לקיום המדינה. יתר מכן, היו תקופות שרוב העבדים היו שבויי מלחמה מערים אחרות ביוון או מחוצה לה - הם נחשבו כנחותים או כעוינים מכורח המציאות ולא עלה על דעת השליטים לקדם את מעמדם. אין פלא, איפוא, שהטוב המסודר נחשב כמותרות וברוב
התקופות היה נחלת האצילים בלבד. אלו העסיקו מורים ללמד את בניהם קרוא וכתוב, חשבון וגיאומטריה, נגינה ותורת הנאום. אגדות האלים והמיתוסים נמסרו בעל פה ובהן שולבו לקחי מוסר ונימוסין.
שאלת הטוב
אפלטון מעניין אותנו כאחד הפילוסופים הראשונים לקשור את נושא הטוב להטובת המדינה. הוא הדגיש את הטוב לא כמותרות אלא כהכרח חיוני לקיום ולקידום המדינה. בעצם, לפי תורתו המדינה עומדת מעל האזרחים. המדינה נוסדה להגן על האזרחים מפני זרים ולחזק את החברה שתוכל להתחרות במדינות אחרות. המדינה זקוקה
למושלים חכמים אבל, מעל לכול, לחיילים ולשוטרים חכמים שישמרו על הסדר האזרחי ועל גבולות המדינה. בתקופה זו לא היתה הבחנה ברורה בין חיילים ושוטרים - הצבא מילא את שני התפקידים ואפלטון קורא לכולם בשם הכולל "שומרים". מאחר שהמדינה חייבת את עצם קיומה לשומרים, היא חייבת לדאוג לחינוכם כאזרחים מעולים. אי
לכך, אפלטון מציע תוכנית חינוך חובה בשיחת "פוליטיאה" שכל מטרתה לעצב שומרים מצוינים בעלי אומץ ומלאים צדק ויושר. לדבריו מתברר שהטוב אינו מטרה לשמה אלא אמצעי לשמירת המדינה. אפלטון מחיל את תוכנית הלימודים על בני האצולה והשומרים. יש להניח שגם בני הסוחרים והאומנים נכללו בתוכניתו מאחר שהטובת
המדינה עומדת בפניהם. העבדים והצמיתים הוצאו מן הכלל כי, כאמור, לא נחשבו כאזרחים והחברה לא צפתה לשום תועלת מדינית שתצמח מהם. ( הפוליטאה, ספר א', עמי' 227)
יתכן שאיננו מסכימים עם מטרות תוכניתו אבל ייאמר לשבחו שעמדת אפלטון כנה וברורה ואינה משאירה ספקות לגבי מטרותיה. תוכנית הטוב של אפלטון כה מגמתית עד שהציע לצנזר חלק רב מאגדות האלים וכל חומר סיפורי המשקף חולשה או חמלה יתרה. אף מתחום המוסיקה הציע ללמד מנגינות הירואיות בלבד. גישת החברה לחינוך
בתקופות מאוחרות היתה שונה לחלוטין ושיקפה עמדות הומניות רחבות יותר. האוניברסיטות שנוסדו בימי הביניים דגלו בחינוך המיוסד על הדת, האומנות והשאיפה לדעת. אנו מוצאים הדים ברורים לשיטה המדינית של אפלטון רק בסוף המאה ה- 19 בממלכת פרוסיה, משטר שדגל בעוצמה צבאית מעל לכול. ניסוח ברור יותר של עמדותיו
נמצא בתוכנית הלימודים בגרמניה הנאצית ובמידת מה באיטליה הפאשיסטית, גם אלו משטרים שהעמידו את המדינה מעל האזרחים. יצוין שהמחנכים הרשמיים במשטרים אלו צנזרו תוכניות לימודים קודמות והגבילו את האומנויות.
אפלטון מצטט את דעות סוקרטס בשיטת חינוך החובה בדיאלוגים "מנו" ו"פוליטיאה". סוקרטס מתיחס לרצונו העצמי של התלמיד במיוחד בשיחת הפוליטיאה ולפיו כל אדם קובע לעצמו, באופן טבעי ביותר, את דרכו בחיים - דרך הנראה לו כצודק ואמיתי. כבר מנעוריו,
(הפוליטאה, ספר ג' עמ' 239)
טבעי הוא שהאדם יחתור להטובת עצמו. בכורח המציאות, מעצם הימצאו בין בני משפחתו ובחברה הסובבת אותו, הוא לומד שכדי להשיג את ההנאה האופטימלית עליו לשתף פעולה עם אחרים ולתת על מנת לקבל. להבין את מקומו של הרצון העצמי בתפיסת הטוב של אפלטון, עלינו להכיר את עולם הדת בימיו ואת מבנה החברה שבה חי.
(הפוליטאה, ספר ב', 201)
עולם הדת של אפלטון
בכל שיחותיו אפלטון אינו מטיל ספק בקיום האלים המקובלים על בני מדינתו. הוא אינו חוקר את תולדות האלים או את תולדות האמונה היוונית. אדרבה, הוא מקבל את המיתוסים כמובנים מאליהם. בשיחת "פוליטיאה" הוא מצטט את סוקרטס בהרחבה בנושא המיתוסים. כאן סוקרטס בוחן את התועלת במסירת המיתוסים כלשונם לנוער. הוא
דוגל בצינזור המותוסים כך שמעשיהם הרעים של האלים יימנעו מאוזני הילדים. אף כאן הוא אינו מטיל ספק באגדות המקובלות, אלא מדגיש שעל מוסרי האגדות לעצב אותן לתועלת החניוך לצדק וליושר. (אפולוגיה של סוקרטס, עמ' 15)
בשיחה "מנו" סוקרטס רומז לאמונה הרוווחת בנצחיות הנפש: דוגמה בולטת לכך היא שיעור הגיאומטריה שהוא מעיביר לעבדו של מנו. העבד לא למד גיאומטריה מעולם ובכל זאת סוקרטס מצתיח ללמדו באמצעות הצגת שאלות מכווונות. העבד פותר את שאלות סוקרטס בכוחות עצמו ומגלה שחוכמה זו טמונה בו מאז. אומנות ההוראה, לדברי
סוקרטס, היא בחידוד שיטת ההפנייה - להפנות את שכלו הטבעי של התלמיד באופן שיפתור את השאלות בכוחות עצמו. אם חוכמת התלמיד טמונה בו מלידה, הרי ששכלו נצחי. יתר מכן, שכלו של אדם מורה לו את הדרך להשגת ההנאה. האדם מעצב את מידותיו להשיג את ההנאה האופטימלית וממתן אותן באמצעות השכל. מכאן אנו לומדים
שהנפש , המורכבת משכל ומידות, נמצאת באדם בשלמותה משעת לידתו. יש להסיק שהיא נצחית וממשיכה להתקיים אחרי המוות (אפולוגיה של סוקרטס, עמ' 22)
שיטת ההוראה של סוקרטס - גילוי התכונות הטבעיות בתלמיד באמצעות הצגת שאלות - מראה שכל אחד מבורך ברצון עצמי ומסוגל להגשים את מיטב כשרונותיו. ברם, ההזדמנויות להגיע להישגים תלויות גם בכשרון המורים. נשארת השאלה - הרי המורים היו פעם תלמידים. האם התברכו גם הם במורים כסוקרטס או שנאלצו לפלס את דרכם
בלימוד לפי שיטות ישנות? איך הגיע סוקרטס לשיטת ההוראה שלו? בכוחות עצמו? באמצעות מורה מחונן? או שמא העלה קורבן לאלת החוכמה? עצמאות הנפש להשיג את מטרותיה אינה ברורה מדברי סוקרטס. הוגה דעות נאור כמוהו וודאי האמין בכך ויש להניח שגם כאן הוא נכנע לתכתיבי חברתו ולא יכול בשיחה זו לפקפק בהשפעת
האלים. כידוע, בסוף ימיו סוקרטס הואשם בפגיעה בקודשי הדת ובעקבות חטא זה והאשמות אחרות נדון למוות.
(אפולוגיה של סוקרטס, עמ' 44)
סוקרטס מתיחס אך במעט לעולם הנשמות אחרי המוות ולענין השכר והעונש על מעשי האדם בעולם הזה. דת היוונים היתה ללא מצוות. האלים האנתרופומורפיים שלטו באיתני הטבע . כבני האדם, היו להם חולשות והעדפות וניתן היה לפייסם ולכוונם לרצון בני האדם. הקריבו להם קרבנות בשעות שנקבעו בידי הכוהנים, התפללו להם
ושיבחו אותם בשעות גורליות. משפט האדם בעולם הבא נקבע, איפוא, לא רק בגין יחסיו ההטובים או הרעים עם הזולת אלא, מעל הכול, בעבודתו את האלים בפולחנים הרצויים. מאחר שהיוונים לא נצטוו במצוות מעשיות, התיחסו לנושא הבחירה החופשית באופן ערטילאי. נושא הרצון העצמי, כפי שאנו מכירים אותו בתרבות האירופית,
הובא לדיון רציני ומעמיק רק עם אימוץ הנצרות כדת הרשמית בקיסרות הרומית במאה השלישית. הנצרות כפתה מצוות וקיומן קבעה את משפט הנשמה בעולם הבא. החלוקה הקשיחה של החברה הרומית למעמדות אצולה, בני חורין, עבדים וצמיתים הציגה שאלות באפשרות האדם לבחור את דרכו. ית ר מכן, הוטל ספק בצדקת הבורא עצמו
כי הנצרות הציגה אותו לראשונה כאל כול-יכול שוחר הטוב לברואיו. היה צורך, איפוא, ליישב את הצדק האלוהי עם המציאות בעולם הזה. היוונים לא התחנכו לראות את אליהם כצודקים אלא כשליטים המשתעשעים בבני האדם להנאתם. לנושא הרצון העצמי לא היתה אותה משמעות כבדה כפי שהתבטאה בתרבות הנוצרית. בכל זאת, נשמע ברור
משיחות סוקרטס שהאמין ביכולת כל אדם למצות את מיטב כשרונותיו. (אפולוגיה של סוקרטס, עמ' 33)
המשטר והשפעתו על תפיסת הרצון העצמי : השוואה
בשיחת הפוליטיאה אנו עדים לתפיסתו הנפלאה והמציאותית של סוקרטס בצורך קיום המשטר המדיני. כאן חכמי אתונה הקדימו את זמנם באלפיים שנה בהצגתם את "החוזה החברתי" כפי שתואר בידי הפילוסוף תומס הובס. (הפוליטאה ספר ז', עמ' 467)
לפי תפיסה זו, בני אדם ראו שיכלו להפיק תועלת חומרית מרבית באמצעות החלפת סחורות. מוטב היה שכל אחד יעסוק במקצועו המייוחד וימכור את פרי עבודתו תמורת חפצים מבוקשים. מכאן נוצר הצורך לחיי חברה ולתפקידים קבועים בין האזרחים. האזרחים בחרו במנהיג שתפקידו היה לנהל את חיי החברה. ברם, המדינות השונות החלו
לסחור ביניהן. שיפור אמצעי התחבורה והתקשורת פרסמו את הנעשה במדינה השכנה. מטבע בני אדם לקנא בזולת ומכאן נוצרה התאווה להרחיב את המדינה, להרבות את כוחה ולשפר את רמת חייה. מאחר שכל מדינה מקנאת בחברתה באופן טבעי, היא תחתור באמתלות שונות לכבוש את שכנותיה. אי לכך, לצבא המדינה יש ערך עליון
ובלעדיה לא יהיה למדינה קיום. על נו, איפוא, לטפח את שומרי המדינה שיהיו אזרחים מעולים, אצילי נפש, גאים ומסורים בתפקידם. אפלטון מקדיש לחיילים מעמד עליון, כעין חברה בפני עצמה המנותקת מיתר האזרחים. לטפח את אחדותם, עליהם לחיות כמשפחה בלי רכוש פרטי. החיילים יחיו במגורים משותפים ויקימו משפחות באופן
זמני וזאת רק להבטיח דור המשך. אחרי מספר לידות החיילים ישובו לקסרקטין וישרתו את המדינה עד זקנה. וכעת נעבור לדבריו של אפלאטון בספר האפולוגיה : איננו יודעים בברור את המקורות לסגידת היוונים להומוסקסואליות. מכתבי אפלטון ואחרים אנו לומדים שהמעמד העליון ראה בכך ערך מקודש ומודל חברתי הראוי לחיקוי.
משערים שהמשטר הצבאי הסגור, כשמספר רב של גברים בילו את רוב זמנם בין בני מינם, תרם לטיפוח ההומוסקסואליות עד שקבלה את ערכה העליון. בכל זאת, יתכן שנשארה סטיגמה מסוימת בנוהג זה ובני המעמדות האחרים מתחו עליו ביקורת. חכמי אתונה בקשו להצדיק את הנוהג באמתלות שונות. בשיחת "המשתה" אנו שומעים
מאריסטופנס הצדקה מרחיקת לכת המיוסדת באגדה קדומה. כאן אנו שומעים את האמונה המקובלת בגלגול נשמות שהוצגה בצורה אחרת בשיחת "מנו". לפי אריסטופנס, בני האדם הקדומים נבראו בשלושה מינים. לכל נברא היה גוף כפול, מורכב משתי נפשות שלמות מחוברות בגבן. אלו הורכבו או משני זכרים, שתי נקבות או מזכר ונקבה
מחוברים ביחד. בני האדם חטאו והאלים חתכו כל יצור לשניים. כל יצור הלך לדרכו כזכר או כנקבה בלבד. ברם, תכונות היסוד של האנשים לא השתנו ולעולם כל אחד מחפש את בן זוגו כפי שהורכב לפני ההפרדה. אלו שחוברו בתחילה לנקבה נמשכים לבת זוג. אלו שחוברו לזכר נמשכים לבן זוג. מאחר שהאשה נחותה בטבעה, יש להסיק
שהגבר המזדווג עם בן מינו הינו גילגול נשמתו של היצור הקדמון העליון שהורכב על טהרת הגבריות. אגדה זו שוללת כל רצון עצמי בנטייה המינית והמשטר המדיני האתונאי טיפח את האמונה בה.
סוקרטס מתאר את שיטת הטוב האידיאלי בשיחת הפוךיטיאה, חינוך שמטרתו היתה לטפח חיילים מעולים. בהצעתו הוא מדגיש את תפקיד המורה להפנות את הפוטנציאל הטמון בתלמיד לאפיקים רצויים. על המורה להראות לתלמיד את הדרך הנכונה לחיי חייל מסור. התלמידים ייבחנו במספר שלבים והמצטיינים יבחרו לצבא. סוקרטס מדגיש
שחינוך זה ינתן לילדי כל האזרחים ואף לילדות. אשה מצטיינת תתרום למדינה כפי כשרונה. (אפולוגיה לסוקרטס, עמ' 66)
אנו מוצאים הצגה דרמטית של מושג הרצון העצמי במשל המערה מפוליטיאה. אנשי המערה מתוארים כבעלי יכולת השווים בכשרונותיהם לאנשי העולם החיצון. ברם, תושבי המערה כבולים ואינם יכולים לתאר עולם השונה מעולם הצללים הנראה להם בקיר מולם. אנשי העולם החיצון גואלים אותם ומוציאים אותם מהמערה. כאן סוקרטס מגלה
ידיעה מפתיעה בתורת הנפש. הוא מדגיש שאם נוציא את הכבולים בבת אחת , הרי יסתנוורו מעוצמת האור ויבקשו לשוב לאפילה. אלו שיתרגלו לאור העולם וישובו לגאול את אחיהם במערה יתקלו בהתנגדות עד כדי אלימות. סוקרטס מציע להרגיל את תושבי המערה לאור העולם בשלבים. אנו רואים כאן לראשונה את הסברה הפסיכולוגית
בגורסת שאנשדים פוחדים מחופש יתר. הפסיכולוג היהודי-גרמני אריך פרום הקדיש מספר ספרים לנושא זה ("הבריחה מן החופש", "החברה השפויה" ועוד) כדי להסביר את מוכנות הגרמנים לקראת הנאציזם. הרי היטלר נבחר באופן דמוקרטי אחרי שפרסם את מצעו הפאשיסטי ודעותיו בחופש הפרט. לדברי פרום, יתכן שרוב האנשים מעדיפים
להכנע לפקודות לאיזה כוח עליון ולהנצל מעומס היתר הנדרש בהפעלת הרצון העצמי. דברי סוקרטס מקבילים לסברה זו בתיאורו את מנוסת האנשים חזרה למערה. סוקרטס בוודאי אינו דוגל בהתמדת החושך. כמורה דגול, הוא נהנה מן ההוראה וכאינטלקטואל הוא נהנה מחילופי דעות עם כל הבא. יתר מכן, הוא מדגיש שמתפקיד המדינה לטפח
את כשרונות הכול וזאת כדי לברר את המצטיינים בחברה. סלתה ושמנה של החברה תיבחר למעמד השומרים המגשימים את מיטב האנושות.
רצון והחתירה לאמת
אחת השיחות המשעשעות ביותר של אפלטון היא הדיון הקצר בין סוקרטס לחייל מנו מתיסאליה, אורח באתונה הבא להתגרות בסוקרטס. יש להניח שמנו בוחר בנושא השיחה, הוראת המידות ההטובות, באופן מקרי. הנושא בוודאי נדון פעמים רבות בידי פילוסופים קודמים. מנו שואל את סוקרטס האם ניתן להורות את הצדק לבני האדם? במקום
מענה ישיר, סוקרטס מושך את "אפולוגיה של סוקרטס"בדבריו ודורש קודם כול שיגדיר לו את המידות ההטובות מה הן. ( אפולוגיה של סוקרטס, עמ' 35 )
באמצעות השיטה הידיועה של שאלות ותשובות מנו מגיע למסקנה שהמידה ההטובה היא הדרך שיבחר בו האדם השואף להנאה המרבית כשהוא ער לעובדה שכל האחרים גם הם שואפים לאותה הנאה. אם יחתור להנאת עצמו על חשבון הזולת, יוקף אויבים וקנאים החותרים להפילו וחייו לא יהיו חיים. עליו, אם כן, לאמץ מידה הטובה שתועיל
לו תועלת מרבית אבל תשכין שלום בחברה הכללית. סוקרטס מעיר שלא מצאנו מורים למידות הטובות. הרי ניתן להורות את הכול לכל אדם - סוקרטס קורא לעבדו של מנו. באמצעות הצגת שאלות בסבלנות בלתי נלאית, הוא מצליח ללמדו שיעור בגיאומטריה. לסוקרטס מטרה נוספת בשיעור זה - הרי הנער צמא דעת ואין בפניו אלא השאיפה
למלא את ידיעתו, על כן ניתן ללמדו בקלות. אתה, מנו, הבא לתהות על קנקני ולהפריך את שיטותיי, האם ניתן ללמדך כלום? באת לשאול האם ניתן ללמד מידה הטובה אבל מידה הטובה עצמה לא ידעת מהי. עליך להפעיל את רצונך העצמי ולבחון את ה גדרת המידה ההטובה כפי שאחרים הכתיבו לך אותה. האם ההמון צודק או שתוכל
להגיע למסקנה שלך באמצעות דרישה וחקירה עד היסוד? (אפולוגיה של סוקרטס, שם)
שיטת סוקרטס בשיחת "אפולוגיה של סוקרטס" הינה מהפכנית. בשיטות ההוראה בכיתה בימינו כמעט ואיננו מוצאים אותה. יתכן שהיא קיימת בדיונ ים פתוחים בכיתות הגבוהות. ברם, ראוי לנו לאמץ את שיטתו במידה מסוימת ככל שהזמן מרשה בכיתה. כמורים, אנו די כבולים, אומנם "מודרכים", לספרי טכסט ולתוכניות לימוד קבועים.
הסוטה מהתוכנית המוכתבת יואשם ברשלנות. היכן הוא הרצון העצמי של החניך? האם כניעת התלמיד לתוכנית לימודים מוכתבת נחשבת למידה הטובה? האם מעצבי הטוב מתחשבים בהטובתו האישית או בהטובת החברה או המדינה? ניתן לשער שסוקרטס היה מסכים אם המחנך האוסטרי של ימינו איוון איליך שחינוך החובה המקובלת נועד לעצב
פועלים ממושמעים (איליך, המכהן כפרופסור לפילוסופיה במכסיקו, פ רסם סדרת ספרים בנושא זה לפני 20 שנה. מושג חינוך החובה ככלי קפיטליסטי לדיכוי ההמון הובע לראשונה בידי קארל מרקס בספרו "ההון" ובצורה מבדחת בהקדמת ג.ב. שאו למחזהו "פיגמליון" בראשית המאה שלנו). ברם, מדבריו בפולךיטיאה אנו שומעים שסוקרטס
לא היה דווקא מתנגד למערכת כזו. אם נשווה את גישותיו לחינוך בדיאלוגים מנו ופוליטיאה, נקבל כעיןם סתירה. בשיחה עם מנו, סוקרטס דוגל בהפעלת כשרון החניך עד מלוא ניכולת עד להפרכת מוסכמות חברתיות.. בפוליטיאה הוא מציע תוכנית חינוך חובה מצונזרת, כאמור כמעט פאשיסטית, המעצבת את אישיות החניך כפטריוט בלתי
משוחד. כנראה, דגל בשתי השיטות - ליחידי סגולה, ואולי למבוגרים בלבד, דרש לחתור לרצון העצמי של התלמיד, שהוא יגדיר את שטח התענינותו ויבחר בעצמו בדיוק מה רצונו לדעת. להמון המצוי, ואולי לכל ילדי החברה במקובלת, דרש להפעיל תוכנית סטנדרטית שמטרותיה לעצב אזרחים נאמנים שאינם "חושבים יותר מדי". ראייה
לכך היא שם הדיאלוג "פוליטיאה", משטר או שיטת מימשל עירוני. מטרות הפילוסופ בשיחה זו להציג את הדרכים לניהוול תקין ויציב של ה[Author ID1: at Sun Mar 17 10:59:00 1996
]מדינה, בלי חריגים. אומנם סוקרטס מתיחס לאינטלקטואל החריג ומציע דרכים להתמודד עם סקרנותו הבלתי נלאית.
(אפולוגיה של סוקרטס, עמ' 36)
סיכום
בדיוננו התיחסנו למספר מושגים שהעסיקו את אפלטון בנושא הטוב -
מוכנות לספוג ידע
השפעת החברה הטוב
הטוב לפרט ולהמון
הטוב האידיאלי להטובת המדינה.
נשאר לסכן את גישתו של אפלטון בתשומת לב מיוחד לנושא הרצון העצמי. דברי סוקרטס בפוליטיאה מהווים מצעכ אידיאלי לחינוך להטובת המנדיחנה כפי הבנת חופש האדם בימיו. לנו הצעותיו נשמעות דוחות ואפילו פאשיסטיות. במציאות, שליטי אתונה לא יישמו את תוכניתו. המלכים והאלופים לא הפכו לפילוסופים בהמוניהם ואלו שנטו
לכך , יש להניח שעזבו את הצבא ואת השלטון. העולם אינו מורכב מגאונים ולבסוף סוקרטב יסד את בית ספרו הידוע בחורשת אקדמי ולימד את תורתו לתלמידים מועטים. כמובן, רובם היו בני אצילים או סוחרים אמידים שיכלו לשלם את שכר הלימוד ולהתפנות לדיון מופשט. שיחותיהם המרתקות היו אבודות לנו אם אפלטון לא היה מעלה אותן
על הכתב לדורות. אנו לומדים אותן ומהן הודות לאנושיותן השופעת ולכוחן לעורר את סקרנותנו. בזכות סיפורי אפלטון, אנו יודעים רבות על שיטות מסירת התרבות היוונית העתיקה מדור לדור ועל המאבקים לעצב שיטת חינות קבילה. ( הפוליטאה ספר ג', עמ' 281 )
מדברי סוקרטס בפוךיטיאה לומדים שחכמי יוון לא התיחסו ברצינות מלאה לאגדות האלים. הם הכירו ביד האדם המעצב את האגדות, מוסיף וגורע כפי כשרונות הנאום וקהל מאזיניו. כבר בימי אפלטון, חכמי יוון כיבדו את דתם יותר ככוח מייצב בחברה וכהבעה לאומנות העממיחת. כאן הדת הופכת לפולקלור. כבכל התקופות, ואף בימינו,ף
ההשפעה הדתית זכתה לעדנה בתקופות מסוימות אחרי אפלטון. גכם בנושא הטוב היו עליות וירידות. הטוב לתרבות לשמו נשאר לבני האצילים בכל התקופה העתיקה. בני האזרחים האחרים למדו מקצועות מאבותיהם ולא עלו ממעמדם. המעמדות העיקריים בחברה היוונית לא השתנו, לכן להשכלה לא היתה חשיבות בהצלחת היחיד. עלינו, איפוא,
להתיחס למעמד הטוב בתורת אפלטון ממבט תיאורטי. התלמיד המתקבל בבית ספר היום אינו שם כי הוריו רוצים בהשכלתו בלבד. הוא שם כי החוק מחייב את הוריו לשלחו. לא הוא ולא הוריו צריכים להיות שוחרי מדע. במצב זה, כשתלמידים עוברים במערכת הטוב כבסרט נע, רק המורה המסור יתענין בהפקת המיטב משהייתם. (אפולוגיה של
סוקרטס, עמ' 54)
עלינו, איפוא, ללמוד מדרכי אפלטון, למשוך ולגלות את הרצון העצמי של התלמיד ככל שהזמן ומערכת הלימוד מרשים. ביחד עם זאת, יש למתן את רצונו העצמי בהתאם לדרישות המערכת במציאות. ברוב גילאי בית הספר קשה אומנם לדבר ישירות לתלמידים בנושא מופשט כחזון מול המציאות. אחד האתגרים הנשגבים העומדים בפני המורה
יהיה , איפוא, לתעל את רצונו העצמי של התלמיד לאפיקים מציאותיים ככל האפשר. כמוכח מהדיאולוג "מנו", המציאות כופה על כל תלמיד מידה מסוימת של תיסכול: מנו יוצא מהפגישה עם סוקרטס ללא מענה על שאלותיו - ברם, הוא מקבל שיעור מאלף בהכרת עצמו. איננו יודעים אם מנו היהיר ישנה את מידותיו להטובה אבל כעת יודע
הוא שיש חכמים מ"אפולוגיה של סוקרטס"בהכרת נפש האדם. את כאלו לא יוכל לרמות ויש להכיר בעליונותם. תיסכולו של מנו בוודאי חיובי: במקום לחפש מורים למידות הטובות, שאינם, יחתור להכיר את עצמו ולהגדיר את המידה ההטובה שברצונו להשיג. בנוסף, סוקרטס רומז למנו שחיפוש המידה ההטובה הוא אינספופי - האדם
והמציאות הסובבת אותו משתנים ללא הרף ועלינו להתאים את עצמנו לדרישות חדשות. מסקנת אפלטון היא שרצונו העצמי של כל אחד צריך להתבטא במימוש החתירה לאמת ולהכרת עצמו.
מקורות
אפלטון: "אפולוגיה של סוקרטס" (כתבי אפלטון, הוצאת שוקן, כרך א)
"המשתה" (שם, כרך ב)
"פוליטיאה", ספרים ב, ג, ז (שם, כרך ב)
אברהם קורא: "אפלטון כפשוטו", הוצאת עם עובד.

תגים:

מדינה · אפולוגיה · פוליטאה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מקומו של הרצון העצמי בתפיסת הטוב של אפלטון", סמינריון אודות "מקומו של הרצון העצמי בתפיסת הטוב של אפלטון" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.