קיקרו

תקציר העבודה:

קיקרו
תוכן עניינים hc0924 -

1 - קווים אחדים על ראית הבריאה והאדם
2 - הסטואה.
3 - התפיסה האפיקוראית.
4 -האסכולה הסקפטית.
5 -דת , פילוסופיה והפוליס.
6 - על האדם ואלוהיו.
7 -קווים לדמותו של קיקרו.
8 - על הקיום והמצוי של השגחה האלוהית.
9 -סיכום

העולם הספקני של קוטה עפוף מעטה של פסימיות .קוטה אינו בא בתביעות לבני
האדם כי אין לו ציפיות מהם. הוא פשוט בא בדרישות לתבונה האלוהית במושגים
חומריים\אנושיים כדי להסכים להשתכנע בעצם הקיום שלה.
מסכת טיעוניו שנונה ומלומדת .נאמר עליו שקוטה אינו מהסס לגלות את רגשותיו
ושהוא עניו. דבר אחד ברור הוא יודע ויודע שהוא ניחון בתבונה (במושגים אנושיים
ואף על פי כן מקדיש את עיקר זמנו ועיקרי אמונתו ,בספר השלישי של "עח טבע
האלים" להפריך את הגישה התכליתית המיוצגת בדברי בלבוס במטרה מוצהרת
של סיפוק הסוסיו בלי מאמץ ממש לשכנע שראיתו מאפשרת לו לרדת לעומק
הכוונה של האלים .או שיש לו אלטרנטיבה בדרך לחיפוש אחר הצדק האלוהי. הוא
מסתפק בציון שהוא יאלץ לחפש את ההסבר במקום אחר.מסכת הטיעונים
הטכניים שלו מלוטשים ולעגניים ככל שיהיו מזכירה לנו ולו בעקיפין את התפיסה
הפוסט-ציונית השלטת במקומותינו בימינו:
"קודם שהאלים (הסוכנות\המדינה) יענו לדרישותי .,אחרי-כן אסכים לסגוד
להשגחה שלהם. (או במושגי סוף המאה שלנו אמלא את חובותי כאזרח) . בהעדר
שיוויונות מוחלטת , ובהעדר חסות כוללנית לבריאה האנושית נראה לנו שהתפיסה
הסטואית ניצחה בנקודות בקרב על השגחה האלוהית ולו משום שהיא מציעה
פיתרון מעשי העשוי לחקל על החיים בעולם הזה וזו מאןורה להיות המטרה
האולטימטיבית של השגחה העליונה ,איך שלא תכונה .
לקיקרו חלק זעיר בדיון בסעיף שקוטה משמש גם כדוברו. מה שלא ניתן לערעור
היא העובדה שהוא עשה הפרדה ברורה בין התורה ליישום,שההשגחה האלוהית
הניחה את ידה הרחמנית על כתפיו והוליכה אותו אל גבההים חברתיים \פוליטיים
\ חמריים מסחררים ואילו את הנפילה שלו הוא הביא על עצמו במו ידיו.הוא היה
קרוב לאושר במושגים אנושיים, חזר לפילוסופיה כמעט באל כורחו. היש במהלך
חייו כדי להטיל ספק או לחזק את טיעוני הסטואה?

מקורות:

א- קבלת האלים כפי שהם דהיינו דמויי אדם אבל נצחיים ולהשלים עם הפולחן במתכונת המקובלת וכאילו להתעלם מתכונתיהם האנושיות השליליות ,אם כי בספרו "פוליטאה" סוקראטס מתאר אלים סטריליים מבחינה זו ואליו אפלטון בפרו ה"חוקים" תובע מכל אזרח של המדינה האידיאלית להאמין במציאותם של האלים ,ובחוסר פניות מצידם.
(מה שלא מנע את טכסים ושלל המתנות אשר הוערף על האלים בתקווה להטות את כף המאזניים לחסד לטובת המתפלל המעניק את התשורות.)
ב- הדרך השניה דגלה בפרשנות אלגורית על מעללי האלים,מבלי לפגוע בהבט הטכסי של הפולחן. האלים נתפסו איפוא בצורה זו כסמלים לכוחות הטבע ולמידות הטובות המסייעות לשלוט ביצר האנושי הקלוקל ובעקיפין היו לתומכים ולנאמני המשטר .כך למשל סמל זאוס את הסדר והצדק השורר בעולם הנכון. האזרח משכיל יכל איפוא להמשיך
לעבוד את האלים כמצוות הפוליס ובאותו זמן לפרש את הסיפורים עליהם בדרך רציונלית ככל שעלה בידו.הסמלים החומריים סייעו לחזק את אלה שהבנת רעינות נשגבים היה מעבר לבינתם.
ברור ששתי השיטות כאחת ,המצנזרת והאלגורית,מלאות פשרות בעיקר בין החקר הפילוסופי הממאן להסתייע באלים רבים משום שהיו דמויי אדם, לבין הכורח האזרחי-המדיני להסתייע בטכסים. הטכסים גם מילאו צורך ריגושי חיוני בקרב האדם הקטן הזקוק לסמלים קוינקרטיים למימוש אמונתו.אבל איך יכול האדם להגביל אלים לתחום המוסרי אם
הם אמנם חחיים?ואם הם חסרי פניות מה להם ולכ הטכסיות הנלווית?
"מדוע נפיל תחינתינו בפני בני האלמוות" "וכי מה אומר יטה נא לי חסדו אם הוא יכול להטות חסד לאף אחד (קוטה ספר 1 ,122 ,124 .)
גם האפיקוראים אינם שוללים את קיום האלים . לדעתם דמות האלים באה אלינו מ"הצלמיות" המופרשות כלידי גופי האלים.ברור גם שאין מדובר בגוף רגיל הנתון לתעלולי החיים,סבלות ,תחלואים ומות.אי לכך אפיקורוס ממקם אי-שם בין העולמות השונים.הגוף של האל הינו רק דמוי גוף האדם והדם שלו רק דמוי דם האנושי שכן אין האל
זקוק למזון ואין הוא חשוף למפגעים .זרימת אטומים מן הסוג הנכון מצטרפת לגופי האלים ומקיימת אותם לנצח.מאחר ולדעתם אין חיים אחרי המוות,חייב בן התמותה למצוא אושר בחיים היחידים שלו בדוגמת האלים חרף כל הבדלים ביניהם.
על האדם ואלוהיו.(8)
האסכולות הפילוסופיות היווניות עברו דרך שאין חזרה ממנו לקראת ההכרה שהאדם אינו יכול למצות את הידע עליו כי האדם באופן עקרוני הינו יותר ממה שהוא יכול לדעת על עצמו וכפי שכבר הבחנו באסכולות השונות שנסקרו לעיל בקצרה הוא נעשה מודע לחירותו כאשר הוא בא אל עצמו בתביעות. כי הרי תלוי בו באם לקיים אותן או
לא. אדם מפוכח לא יכל להתכחש לעובדה שהוא המחליט ומעשה החלטה עושה אותו לאחראי על עצמו. ואם נתקבלה הגישה של אחריות עצמית הצעד ההגיוני הבא היה בהתיחסותו לאלוהות על מגוון הופעותיה וסמליה.
אמנם האדם לא ברא את עצמו ובכך הוא דומחה לשאר היצורים החיים אבל להבדיל אלפי הבדלות הוא חופשי בבחירתו ועל כן אינו כפוף באורח אוטומטי לחוק הטבע (המזוהה לעיתים עם ההתגשמות האלוהית) .אמנם האדם אינו יכול לכפות את החופש על עצמו ,אבל עצם בחירת דרך חיים בעלת משמעות מעידה על שהאדם בוחר במעשים הנראים לו
הכרחיים שלא על פי כפייה של חוק הטבע (דהיינו ללא עוררין ושלא ביזמתו או על פי הכרתו ) אלא כתוצאה של הסכמה פנימית הוא מודע שחרותו הוענקה לו על -ידי כוח עליון (חוק הטבע,טרנסנדנטליות,אלוהות ) ועל כן נוצרת קורלציה ישירה בין בטחונו בקיום הכוח העלין ועצמת חירותו האישי.מאחר והאדם לאו הספיק לעצמו והוא
שאף להתעלות נסיונו להתקרב להתקרב לאלוהות היה כרוך בהכרה באפסיותו.ההתיחסות לאלים לא נתפסה כתכונה שהוענקה על-ידי הטבע אלא רק באמצעות בחירת הדרך האישית שלו ונשארה נחלת המעטים אף כי קיקרו הצהיר במפורש שהוא שואף לקרב את ההמונים לתודעת הבחירה אל החופש האמיתי.מה שלא מנע מרוב מטיפי האסכולות המצוטטות לעיל
להדגיש שגם בעלי הכרה זקוקים להנהגה ומקור ההנהגה אינו יכול לנבוע אלא ממאגרי המופת של האמונה.
המנהיגות העליונה של האלוהות שונה מכל מנהיגות אחרת (של הפוליס למשל) כי היא התרחשה דרך החירות האישית עצמה.קולה של האלוהות נשמעה לפרט כתוצאה של התוועדות עצמית , כאשר הוא נמסך על המוסר והסביבה. (קל לטעון שהרומאים הפכו אלים לבני-בית ברומא אלא שלמטבע הזה שני סייגים:
א - העדר בסיס מסורתי כתוב הקל על אזרוח האלים הייונים
ב - התרבות היוונית היתה לנחלה של האדם המשכיל הרומאי באותה התקופה)
נהיר שגם המאמינים הנלהבים ביותר של הקשר האמיץ שבין האדם לאלוהיו בקשו אחיזה ממשית למוחשות האלוהית.ומאחר והמוחשיות העילאית ביותר בעולמינו (כמו המוות) היא התקשורת בין איש לרעהו ,ההתייחסות לאלילים גלשה לאותם הפסים ולו כדי להראות למירב ולהפוך את המפגש עם האלוהות לנגיש יותר מול הכוחות המאיימים על בני
אנוש בעולם.קיימת סתירה ברורה בין עמדת כוהני הדת ( ומעמדם של קיקרו כאוגור וקוטה כpontifex אכן מפתיע ומזכה חלק מהטיעונים שלהם בגוון דהוי כלשהו), לבין הבחירה האישת .כפי שראינו הפילוסופיים הוו יותר מפעם משענת לממסד האזרחי ויש לזכור שלא ניתן להפריד בין קיקרו
הפוליטיקאי לקיקרו הפילוסוף. כוהני הדת,נציגי הממסד הדתי שגו כי הם המירו משמעת כלפי האלים בהכנעה כלפיהם ,הם רק האיצו את פריחתן של אסכולות הדוגלות שאין בכוחו של איש לדעת אובייקטיבית את רצון האלים ועל הפרט להגיע בכוחות עצמו אל התעלות במסע של העזה והקרבה מתמדת.( חסידי הסטואה או הספקנות למשל)
קווים לדמותו של קיקרו פוליטיקאי ופילוסוף.(9)
א- יליד ארפינום 106 B.C ,נרצח בשנת 43 .
ב - מוגדר במקורות רבים כנואם, פוליטיקאי, ופילוסוף.
ג- כמדינאי כמעט הגיע לפסגה כאשר התמנה לפרוקונסול בסיציליה על-ידי פומפיוס.זאת לאחר קריירה עשירת מנויים וועליות ומורדות בשנים 75 - 43 לספירה. (בין השאר שמש כקונסול בשנת 63 ,הוגלה וקבל חנינה ע"י יוליוס קיסר ) כרת ברית עם פמפיוס נגד מרק אנטוניוס ובסופו של דבר נרצח ככל הנראה בפקודתו של זה האחרון.
ד- כנואם יתכן שקיקירו הגיעה לשיאו בדרשות אשר גרמו בסופו של דבר להגלייתו של Ve התובע כללי של סיציליה.כן זכו לפרסום הPhillipics (44 -43 BC,) נגד מרק אנטוני אויבו בנפש.
ה - בין עבודותיו המפורסמים ביותר נזכיר את"על הרפובליקה" "על הרע והטוב" "על הידידות"
ן- קיקירו כתב שירה והיה ידוע כאמן השפה הלטינית. משך מאות שנים הסגנון "הקיקירוני" נחשב מודל לחקוי ומקור להשראה.
ז- מקומו אינו בשורה הראשונה של הפילוסופיים הלטינים .הוא טען שהוא בעצם רק "תרגם"את את הפילוסופיים היווניים ,אבל נראה שהוא המעיט בערכו.קיקרו הוא הוא זה שיצר את הטרמינולוגיה של פילוסופיה בלטינית. הוא עסק באתיקה ,תיאולוגיה ותורה ההכרה.
ח -מובן שקיימת סתירה מובהקת בין אורח חייו לבין דעותיו של קיקרו.כתביו הפילוסופיים העקריים,הינם תוצר התקופה האחרונה בחייו כאשר הוא לא ידע מנוחה וסבל בגין הבדידות לאחר שהורחק מהזירה הפוליטית ,הוגלה ולאחר מות בתו "טוליה ".
יתכן שהעמדות המנוגדות בין הפרקים השונים של "טבט האלים"ה נובעות הן מהשפעות השונות שהוא ספג .במישור התיאורטי הוא נמשך אל לזרם הספקני (במיוחד אל מייצג האקדמיה החדשה קריאנדס אשר התכחש לאפשרות של ידיעה וודאית והאמין בידע מתוך הסתברות אבל במקביל הוא תמך בתורת המידות הסטואניות אף כי אורח חייו מוכיח כי הוא
מאן לקיימן עד הסוף".
אין לדחות על סף הגרסה שטיעונים מסויימים בספר (של קוטה למשל ) אינם מבטאים אלא את שלו והתמורות שחלו בקיקרו עצמו כתוצאה מסערת הרגשות בה היה נתון בעת חיבור הספר.
ט- השפעתו אחר מותו היתה עצומה,סופרים חוקרים והוגי דעות נוצרים נמשכו דווקא אל כתביו הפילוסופיים .חלק ממכתביו שנתגלו במאה הארבע-עשר שמש דוגמא לחיקוי ומופת לסופרים רבים ביניהם "פטררקה וארסמוס ואפילו וולטר שאינו ידוע כ"מחמיא " במיוחד לא לקודמיו ולא לבני דורו."
קיקרו ייצג את הכתיבה והמחשבה הלטינית במיטבה.פילולוג רוסי ידוע בשם Thadaeus Zielinsky טען כי הגליה של קיקורו מהווה את התרומה הגודלה ביותר וליוס קיסר לאנושות כי היא אילצה אותו להתמסר לכתיבת משנתו" (9)
10 - על הקיום והמצוי של ההשגחה האלוהית .
"אם תחדל יראת האלים, אינו יודע איך לא יאבדו עימה האמון והשותפות בקרב בני-האדם, איך לא תאבד גם המידה הראשונה במעלה, הלא היא הצדק- ..........ישנם פילוסופיים אחרים הסבורים שרוח האלים ותבונתם מנהלות את העולם ושולטות בו (I - ,2 ).
אנו נתקלים, כבר בסעיפים הראשונים של "על טבע האלים" באחת הבעיות "הטעונות" ביותר בויכוח הנטוש בין האסכולות השונות, "הכורח בשותפות עם האלים". קיקרו מעמיד זה מול זה את העקרון אי-קיום האלים מול התפיסה הסטואית הדומה בעיקרה לתפיסה האפלטונית, אבל כזכור על פי השקפתם העולם אינו נצחי . בדרכו של ספקן אקדמי
הוא ממהר להדגיש ( I - 3 ) כי לא די לו להבהיר עיקרון פילוסופי מסויים אלא הוא מחוייב לבחון אותו מול שאר הדעות הדנות באותו הנושא, וליתר ביטחון הוא חוזר ומבליט את גישתו כמה שורות לאחר מכן (1 - 5 )... "בדיון פילוסופי, לא סמכותו של של אדם זה או אחר היא החשובה אלא משקלם של טיעונים בלבד". את מלאכת
ההתמודדות בין אסכולה הסטואית לגישה הספקנית הוא משאיר לקוטה בעיקר בחלק השני של הספר השלישי. יתכן שדחיית הדיון משרתת את המטרות הדידקטיות הבלתי הנסתרות של קיקרו כפילוסוף השואף לוולגריזציה של תורתו אולם מי שמודע למהלך חייו אינו יכול שלא להזכר בהססנותו כמפקד צבאי ומושל אזורי כאשר ביקש לחמוק מהכורח
לבחור צד ולנקוט עמדה מעשית במלחמת האזרחים. קוטה טוען לאישיות כפולה, האחת של כהן דת והשניה של פילוסוף. שומא עלינו לזכור שבאחרית חייו, כאשר התמסר לכתיבה פילוסופית, קיקרו התפצל לפחות לשלוש דמויות, האחת כספקן אקדמי הפתוח לשמוע ולשקלל כל טיעון; השנייה כחלק של הממסד הדתי ובעקבות כך של הממסד האזרחי
כאוגור "מנבא עתידות" (יש במכתביו סימוכין לכך שהוא הרבה להתגאות במעמדו הדתי הנעלה הזה); ואילו השלישית כאדם שירד מנכסיו הציבוריים והאישיים ואף הרגשיים (מותה של טוליה ,בתו), אדם מריר ובודד שהכתיבה הפילוסופית, דרך ההתבטאות האחרונה שלו, למעשה נכפתה עליו בגין הגלייתו.
ובאשר לקוטה נראה לנו הגיוני להזכיר כמה מטעוניו בספר הראשון המפזרים ערפול על עקרונות האמונה שלו אם כי לא על הכושר הרטורי שלו:
א - "השאלה הנשאלת קודם כל בדיון הנסב על טבע האלים היא האם קיימים אלים או לאו. קשה לשלול את קיומם, אני מסכים אבל....הייתי רוצה להיות משוכנע בעינין זה...., לדעת שזו אמת לאמיתה" (1 - 23 ). הרי ברור שכהן דת אינו יכול להתעלם מיסודות הדת אותה הוא משרת מבלי להתכחש לעצמו ולכהונתו ובכך אין הוא שונה מקיקרו
וכל ההבחנה בין קוטה הכהן לקוטה הפילוסוף מתגמדת לנוכח העובדות המעשיות שאינן נחלת הכלל.
ב- "איש אינו יכול לזכות באושר כאשר הוא חסר מידות טובות ..... אולם ללא תבונה אין המידה הטובה יכולה להתקיים " (1 - 31 ).
קוטה מאשר איפוא כאן שתי הנחות בדומה לבני -הפלוגתא שלו בדיאלוגים, אולם הוא נזהר מאוד מלמקם אותן בגוף האדם החיי בדרכם של אלה שסברו שגוף האדם מהווה מעין בית-סוהר לנפש המשתחררת לחיות את החיים התבוניים שלה רק אחרי המוות או לדעת אחרים אשר הניחו שגם לגורמי שמיים יש תבונה (אריסטו).
ג- "הרי יראת כבוד היא הצדק כלפי האלים .....אולם נעלה מבינתי מדוע עלינו לעבוד את אלה אם אין הם מעניקים לנו חסד וגם אין תקווה שאי-פעם יעניקו לנו חסד" (1 - 41 ).
אין למילים "יראת כבוד" אותה המשמעות הידועה לנו בעקבות אלפיים שנה של השפעה נוצרית, אולם אין להטיל ספק שקוטה מאשר כאן את עיקרון ההדדיות עליו מושתתת יראת האלים ובדרך עקיפין גם את קיום האלים והתועלת הצפויה מההשגחה האלוהית. אלא שנשמעת ברמיזה קולו של קוטה נוסף, לא קוטה איש הדת ואף לא קוטה האורטור השנון,
אלא קוטה אזרח מן השורה התובע את עלבונו מאלים שאכזבו. ובעצם מתן בטוי לעלבון והמחאה הוא מאשש את ההכרה De Jure בהשגחה האלוהית.
קוטה חוזר על הדרישה להדדיות ואף כורך את חסדי ההשגחה האלוהית במאמץ האנושי המושקע כדי להשיגה כבדרך אגב בצטוט ממחזה לא ידוע של אגיוס :
"הרוצה את מה שהוא רוצה ,עתיד לזכות בו
במידת המאמץ שהוא יעשה?"
אגיוס נותן תימוכין חלקיים לעמדה הסטואית. ההשגחה האלוהית עשוייה להיות לנחלת הכלל ואילו כפי שנראה בהמשך אחד הטעונים החוזרים ונשנים של קוטה הינו נגד האפלייה הנהוגה בידי האלים המאשרים, יוזמים עיוותים, או אף גרוע יותר מתעלמים בכלל מהנעשה בעולם שלנו ומועלים בכך בתפקידם של מנחים ומדריכים בני-אדם שווים
בשווים. אבל בל נקדים את המאוחר למוקדם, ננסה קודם לבחון את גישתו של קוטה למושג ההשגחה כי הרי בעצם העלאת הנושא על פי הסדר שנקבע על-ידו יש מעין הכרה בקיום האלים או לפחות לאי-הוודאות שהוא חש הן קוטה כאיש דת וכפילוסוף המבקש לסתור את תורת הסטואה כפי שתוארה בספר השני.אכן בתחילת הספר השלישי אנו נתקלים
בקוטה הלועג:
"נדמה לי (וליוס) שרבך אפיקורוס אינו נאבק נחרצות על עמדתו אודות האלים בני-אלמוות,רק את לשלול את קיומם של האלים אין הוא נעז.............הרי אם הוא קובע אינם עושים דבר ולדבר אינם דואגים ..."(3 - 3)
אכן הוא מגיע בשנינות ובזריזות למסקנה ההגיונית המתבקשת:
"די אם הוא יסתפק באמירה שקיימת ישות מסויימת מבורכת ונצחית" (3-3 ) אלא שבסעיף הבא נעשית תפנית חדה כביכול כי הצגת ההשגחה בידי בלבוס נציג הסטואה, שעושה שימוש מפוכח בנשק הרטורי של קוטה עצמו , רבוי טיעונים טכניים עקביים , מקשה על הפרכת התורה כולה. קוטה על כן מבכר להתמקד בעימות בנקודות ספציפיות.אמנם אין
בכך אישור להשגחת האלים או לעצם קיומם כפי שאין גם התכחשות מוחלטת ,קרי אני, קוטה ,נותרתי סקפטי ,אבל אני פתוח לשכנוע ,אין לי עמדה נחרצת.אפשר כמובן לטעון שמדובר בצד רטורי טקטי של נואם בחסד המבקש לנצל נקודות טורפה בדברי יריבו ניתן גם לראות בזה יותר מהכרה בכשורים המקצועיים של בלבוס האורטור ,משהו כמו
סקפנות לגבי הספקנות שלו עצמו . זאת חרף העובדה שקוטה מנצל עד תום את פיצול האישיות שלו ככהן דת (כמו קיקרו עצמו) אף כי קוטה לא נמנה על חמש- עשרה האוגורים ) .
"כי לא במידה מועטה מושפע אני מכוח סמכותך (דברי נימוס ,הצדעה לכושר הרטורי העדיף של בלבוס בהשוואה לווליוס) או ציון ערפול מה בנחישות התנגדות לתפיסה הסטואית?) "בלבוס........הנני קוטה וגם כהן דת הנני .......מוטל עלי להגן על הרעיונות שקבלנו מאבותינו על האלים בני האלמוות .....לא יצליחו להניא אותי אף
פעם דברי מי שלא יהיה."
אמנם יש להניח לקוטה לשלם מס שפתיים לתפקדו ,וכמעט באותה הוא מיישר קו עם שלושה כהני דת "הריני תלמידם של קורונקאיוס,פובליוס סקיפיו ופובליוס סקאיביולה ) תוך אזהרה: "ולא של זנון,קליאנטס או כריסיפוס " ממיסדי וראשי האסכולה הסטואית.אין בחזרה לקו התקיף כדי לטשטש את היסוסי קוטה. נכונתו להגן על האלים
,"הנחה המקובלת על כולם ....בכל אופן איני יכול לקרוע אותה מלבי" (3 - 6 ).
"רומולוס ונומה .......הניחו יסוד למדינתנו דללא ספק לא היתה יכולה לעולם להגיע לגדולתה הרבה ללא החסד שהאלים בני אלמוות נטו לה"(3 - 5 ) אין בכוונתינו לטעון שקוטה חצוי או שאינו מצליח להפריך את הטעונים של בלבוס אלא להטיל סייגים להתכחשות שלו הנובעים לדעתינו ממספר גורמים:
א - קולו של קיקרו משתרבב בדברי קוטה ,ולקיקרו עצמו היו לא מעט לבטים במסלול הפילוסופי שלו (כולל קשיי הגשמה)
ב- ההפרדה המתודולוגית הנקוטה בידי קוטה:
1 - הוכחת קיום האלים,
2 - מה טיבם,
3 - שהעולם נשלט על ידם,
4 -שהם דואגים לבני אדם (כביכול בהתאמה לבלבוס ) משאירה את החלק המעניין ביותר הרלוונטי ,הישים ואולי היחיד הניתן להמחשה מעשית במקום האחרון .
ג- העימות בנושא מקומם של האלים בבריאת העולם וכפיפותם לטבע מקוטע על כל ההשלכות על הרציונאל התוכחתי האנטי-סטואי של קוטה.נסתפק לציין שקוטה מייחס חשיבות מירבית לעניין ההסכמה הכללית (ידש הסכמה כללית באשר לקיום האלים) המנחה ומאזנת את את הטבע ,הSympathiea .אותה הסכמה המותירה מקום מצומק לעצם פעולת האלים
.יש כאן ערעור על הפולחן והטכסיות הנהוגה בחיי הדת והפולחן על כל הביטיו ,המעשיים(חילופי עונות ,גשם וכו') והרגשיים (תחינה לפוריות או לגורל וכו')*
"מצאו חן בעינידבריך על התאום וההסכמה הכללית השוררים בטבע .....אולם לא קבלתי את הטענה שאלה לא היו יכולים להתקיים אילולי נכרכו ביחד בידי אלוהות אחת."
ד-האישור התיאורטי החוזר ונשנה על קיום האלים "גם אם בדת מדובר ......הרי לך דעתו קוטה וגם דעתו של כהן הדת "(3 - 5 ) מטילה צל כבד על הרציונל של טיעוניו המלומדים באשר לשולש השלבים הבאים ומשאירה פתח לטוענים שרק חוסר התבונה של בני-תמותה הוא הוא המונע בעדם את הגישה לעולם הנשגב מהם של האלים.
"אתה לוחם נגדי בלבוס בעזרת שמועות ואילו אני דורש ממך נמוקים הגיוניים " (3 - 13 )
מטיח קוטה בלעג בבלבוס והקרי היש כאן מקרה של "הפוסל במומו נפסל " קוטה אינו מעלה נימוקים הגיוניים להוכיח את צדקתו ,הוא מסתפק לנסות לשלול את דברי בלבוס.
יתרה מזאת קוטה משתמש בדוגמא המאמתת את קטנותו של האדם,אך אינו מעלה או מוריד מהאלים: "מה הדמיון בין הרפואה שאת הגיונה אני תופס ובין הניחוש העתיד שאת מקורו איני מבין?" (3 - 15 / ראה לעיל הצטוט בשורה 29 בדבר כושר החיזוי של רמוסלוס ונומה) אכן קטן האדם מלחזות את העתיד, קרי להתעלות מעל למימד המוחשי
והחושני /ריגושי. לכן בעיני רומאים רבים רומולוס ורמוס זכו לסטטוס של אלים בגין אותה יכולת ההתעלות מופלאה שלהם בנסיבות שבני אנוש מן השורה היו כושלים . קל איפוא להשיב לקוטה בנימוק שלו עצמו: יד ההשגחה העליונה היא היא שיכלה להעניק להם את התבונה הנחוצה חייהם בעולם שלנו ואילו באשר לנעשה עמם לאחר המוות
נשגב מהבינה האנושית להבין. (אין בטעון טכני כזה כדי להפריך את טיעוני קוטה ,אבל יש בו להראות עד כמה מידת ערפול מתמשכת במסכת השגותיו כנגד התפיסה הסטואית.
ואף על פי כן יש לקוטה נטיה משונה להשלים או לפחות לא להתכחש לקיומם של תופעות המרמזות בעצם המחשבה עליהם על אפשרות השגחה כלשהי מתוכננת היטב על המין האנושי . אמת ,הוא מבקש לנמק להוכיח בטיעונים טכניים שאלה אינם אלא תופעות טבע,אבל אם הוא מייחס לטבע תכונות נעלות הקשורות בטבורן לעולם המוכר לאנושות הרי
לכל היותר הוא מצליח ליצור ספק בנומנקלטורה של האלילים ויחס של זלזול לשוטים הסוגדים להם בפולחן לא להם.כאמור הטיעון שלו שולל את רבוי האלילים ,את התבזותם בדפוסי התנהגויות "אנושיות" יתר על המידה וכפועל יוצא מאשר בחצי פה את קיומה מבלי להשכיל לשרטט קווים בהירים לדמותה. "כי הרי רואים אנו שהרוח ,האמונה
,התקווה,המידה הטובה ,הכבוד ,הניצחון , הגאולה ,אחדות הדעות .....הם במהותם דברים ולא אלים.ומהם שנמצאים בנו .......או שאנו משתוקקים אליהם.אני מבין את התועלת של אלה........הלא אלה אינם דברים ראויים לאל.........
על האלים יש לי דעה משלי ...עם דעתך בשאלה זו איני מסכים.......לא זו בלבד שאיני יכול לתפוס אותה ברוחי,אלא אף רמז כלשהו לה איני יכולן למצוא.........יהיה עלי לחקור במקום אחר כדי שאוכל ללמוד אם אכן קיימים אלים ומה טיבם ...." ( 3 - 61/90 ). זו הכחשה בקול לענות חלושה לאחר שקוטה חזר והדגיש פעמים רבות את
דבקותו בקיום האלים. חיצי הביקורת שלו נשלחים כנגד ההגיון או העקביות של הטיעון הסטואי.הוא מרבה ללעוג לחולשות הרטוריקה האנושית, לרפיון בפרשנות על הנהגת תחומי ההשגחה המשוערים של כל אחד מחבורת האלים,על הבזבוז המשווע שרבוי האלים כופה על התבונתם של בני -תמותה,ואף לועג לערבוב המקובל בין תופעות היציבות
שמקורן בבע והתרפסות האנושית המקובלת בטכסים מיותרים להשיג את מה שממילא ייה מנת חלקם. נכון, זו דרכה של האסכולה אותה הוא מייצג אבל לקורא נותר הרושם שמסכת הנמקותיו מסתכמת בשתיים:
א- הצורך בטהור ובצמצום הנומנקלטורה האלוהית. תואר "אליל" יוקנה אך ורק לממונים על תופעות "על-טבעיות" הנשגבות מהבינה האנושית (וממראית האמת) אבל מומחשות בדרך שאין עוררין עליהן.(הסכמה כללית)
ב - מאחר שרוח האלילים אינה ברת-השגה לתבונת האנוש,תרומתם חייבת להיות נהירה לכל ולא להיות מכוונת אל ההנהגה הרוחנית של האנושית בלבד.
ובעצם על מה מלין קוטה במישור תרומת האלים על התבונה:
"והוא ברוחו הסוטה נתן בי היום המפתח
אשר יקרא דרור לזעם שאצרתי בליבי ,ואבדון אביא עליו,
היגון יהיה מנת חלקי ובחלקו יפול האבל,
לו הכליה ,לי בגלות." (צטוט מתוך מדיאה לאגיוס) .
התבונה פנים רבות לה ,"האינך רואה שבהיותו נהוג בשפלות,הוא מפעיל תבונה רבה מאוד......
כל אחד יודע ..... כי בה במידה שהצדק נעשה בעזרת התבונה,כך גם החטאים מתבצעים בעזרתה. שהאחד,הצדק,נעשה בידי מעטים ולעיתים נדירות והשני,החטא,בידי רבים לעיתים קרובות"(3 - 69 )
קוטה מוביל את שומעיו למסקנה עקבית מבחינתו......"כי איני יודע אם לא היה טוב יותר למין האנושי שתנועה מהירה זו של החשיבה הפקחות ,המיומנות שאנו מכנים תבונה לא היתה ניתנת לו בכלל"(3 - 69 ). ואם התבונה כבר הוענקה לאנושית מדוע רק למעטים ממשיך וקובל קוטה.הרי ליתכן כי האלים יעשו איפה ואיפה.מכאן שהתבונה
איננה יכולה להיות ראויה להחשב למתנת האלים וגם אם היא הענקה במידה שווה לכל הרי " רבים נוהגים רע גם בירושת אבותיהם" משמע, יתכן שכוונת האלים לא הייתה ידידותית במתת הזה.
לדעתינו גם הנימוק הזה לוקה בחסר. אדרבא, אם התבונה מולדת במין האנושי בחסדי ההשגחה העליונה אין להאשים אותה בשל העובדה שרוב בני-אנוש אינם ממצים את זכותם לנצל אותה. התורת המידות הסטואית נראת הגיונית יותר בדרישה המכוונת אל בני האדם להשיג את מה שניתן להשיג בעולם הזה "בחיים היחידים שניתנו להם" .קוטה
מתעלם מעיקרון הבחירה החופשית ומאשים את אלים המגרעות המין האנושי. אין פה אזכור של חובות האדם ,לעצמו ,לחברה, לבורא (או לבוראים,דהיינו הן הטבע והן האלים), אלא קטרוג מלומד ורב משלים ,עם טעות בנמען.(קוטה אינו טוען שהאלים הם הם הכופים עלינו את הסטייה מהמידות הטובות ואינם מאפשרים לנו לנסות להגיע להרמוניה
שהיא ה בסיס היחידי לחיפוש אחר האושר בעולם של הסטואים.הסטואה תובעת קורבן ,התעלמות מיתרנות זמניים כגון כוח, השפעה, כבוד, וממון, אינה מתעלמת מהסבל והפגיעות הגופניות הפוקדות את האדם אלא מציאה דרך לנסות לגבור עליהן כדי להפחית מערכן .תפקידם של האלים על פי אמונתם ינו לאפשר ולתגמל את התהליך אבל לא ליזום
אותו.קוטה מזדעק כנגד אפשרות הבחירה המעידה והחושפת את חולשות אנוש. במילים אחרות קוטה חוטא לעצמו כי לדבריו הטבע ,במעמדו הנעלה מזה של האלים ,הוא הוא האחראי להווצרות העולם על יושביו ואילו האלים לטיפוחם .הוא מאשים את הבריאה ברפיון עקב השבריריות המוסרית של האנושות המזכה רק את הנבחרים בחסדיה. קוטה נוקט
בעמדה מתנשאת ופסימית לגבי המין האנושי הנתון לדבריו ברובו לדחפים שליליים ואילו לסטואים עמדה נחרצת לגבי אחריותו של הפרט לגורלו בדרך להנאות האמיתיות של העולם הזה.
יורשה לנו לצצט בפעם השניה שתי שורות ממחזה של אגיוס המבהירות הבהר היטב את הגישה הסטואית : "הרוצה את מה שהוא רוצה עתיד לזכות בו
במידת המאמץ שהוא יעשעה."
מעוט הצדיקים בעולמינו אינו יכול על פי דברי קוטה עצמו להיחשב לפגם במתכונת ההשגחה האלוהית, אלא לתולדה של הטבע האנושי . (יתכן שלו כל החומר של הספר השלישי היה בידנו, היינו עדים לווכוח נוקב ומשכנע יותר. בכל מקרה גם אם במסגרת הספר אין התיימרות להגיע לפסיקה בדבר האחראיות לבריאה ניתן לטעון כנגד עמדתו של
קוטה שלו הבריאה התכוונה ליצור יצורים מושלמים, הם היו מעצם טבעם זהים לאלים ( ולא האלים לבני האדם כדבריו ) והיו חיים בהרמוניה המושלמת שבטבע בלי כל צורך להיאבק נגד מפגעי העולם הזה .
הצדק האלוהי לא רק צריך להיעשות אלא גם להראות כדי להיות קביל ולשמש להוכחה על קיומה של ההשגחה, טוען קוטה ...:
"האלים .....הם כמו המלכים .לא הכל הם רואים,כי כאשר המלכים מזלזלים בתפקידם ביודעין
הלא גדולה אשמתם..........הוי מה מופלא צדק האלים ".(3 - 90 ).
כוונתו ברורה, ההשגחה מתעלמת מכללי הצדק הבסיסים ולחזוק טענתו הוא מביא דוגמאות לעוות האלוהי כדי להוכיח ש "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה". ואף גרוע אף יותר, נראה שהאלים מזלזלים באבן-יסוד של מערכת היחסים הנכפת על בני האדם עם בואם לעולם הזה, עיקרון ההדדיות. הם אינם גומלים לבני האדם בצורה נאותה
ומובנת להם ,לא על תפילותיהם ולא על תחינותיהם, כך שלמעשה הפולחן על כל טכסיותו הרוחנית והחומרית (הופך למיותר ,מבזה הן את האל והן את סוגדים לו ."ואם משהו זכה להיות נבון ,לא הקדיש אף פעם להרקולס את המעשר". (3 - 88 )" ההשגחה האלוהית אליבא דקוטה הפכה למכשיר לפתיים ,לאלה אשר באקראי או בסיוע של האלה
"פורטונה" זכו להישגים ולאלה המתקנאים בהצלחתם במושגים חומריים/ רכושניים/כוחניים המונהגים בחברה האנושית ."האם אי פעם משהו הודה מישהו לאלים כי איש הגון הינו ......הבריות מכנות את יופיטר הטוב והנעלה לא משום שהוא ברא אותנו צודקים , מתונים ,נבונים אלא משום שדאג לשלומנו."
אם כך האלים מואשמים בהפליה מכוונת, ובדאגה לבני טיפוחם בלבד(ההנהגה המכוונת), אלה הנמנים עם מקבלי התבונה והחוכמה והמשכילים לעשות בהן שימוש נאור. אם הטיעון הסטואי ש"אין דבר שאל אינו יכול לעשותו" (3 - 92) , הכיצד תוסבר הדיכוטומיה האלוהית הדנה את שכבו נרחבות של החברה האנושית לחיים מסכנות מחוץ למעגל
ההרמוניה המקרב לאלים ולחיי אושר אמיתיים על פי התורה הסטאוית. שכחה בוודאי אינה נחלת ההשגחה הלאוהית, בריאת יצורים פגומים לשם הבריאה גם לא, העברת אשמה מדור לדור עוד פחות כי היא נתפסת כקטנוניות נקמנית ....אם כך אומר קוטה אנו נאלצים לקבל כעובדה שהשגחה לוקה בחסר אפילו בהשוואה לממסד האנושי: "האם יש
מדינה אשר תסבול מחוקק כזה?"(3 - 90)
אליה וקוץ בה, קוטה משיב בעצמו "אל לנו לחפש את האשמה באלים ".כוחם מוגבל ובניגוד לתזה של הסטואים אין הכוחה לשנות את "כל חומר היקום "זכות השמורה "בידי המעצב שלו" (3 - 92 ).נניח לרגע שהטעון עקבי ומשכנע ,המסקנה יכולה וצריכה להיות להיות שיש מעין טעות בכתובת אבל לא העדר כתובת. האלים ,אשר כזכור אין קוטה
רוצה או מעז להתכחש לקיומם , לפחות לקיומם של לאלה הנהנים מהסכמה כללית בקרב כל שכבות העם, השוטים, המשכילים וסתם אנשים מהשורה כפופים בעצמם לכוח מנחה נוסף ,שלפעמים נקרא ה"הרמוניה שבטבע". יש להם מגרעות הגורמות לליקויים בתפקוד שלהם .ההשגחה חלקית בעוד קוטה היה מבקש תעודת ביטוח ותעודת אחריות לכל בריאה
נולדת כריאה לקיום ההשגחה הלאוהית. אין בכל אלה עדות שיטתית המפריכה את עצם קיום ההשגחה האלוהית. אדרבא ,טיעוניו המלוטשים של קוטה מצטרפים לכל היותר לזעקת אכזבה מרה ולדרישה לתיקון הטעון תיקון.
קוטה מדגיש את עיקרון הדדיות, מתריס כנגד האלים שהם מתעלמים מחובתם זו באורח תמוה ובמקביל נמנע מלהעלות דרישות לאחיו בני האדם. אם מדובר באסטרטגיה רטורית ,הרי זהו צד מבריק המאפשר להעלות שורה של תמיהות האמורות להוכיח את אי-קיומה של השגחה האלוהית על דרך השלילה (הספקנית לדבריו). לדעתנו האסטרטגיה שלו
מאבדת מחץ רב מהתעלמות שלו, כי הרי לאדם, לפרט תפקיד מרכזי בדרך לאושר היחידי האפשרי, לדידם, בחיים היחידים והלא ניצחיים אשר הוענקו לו. השגת האושר (חיים בהרמוניה עם העולם הסובב אותו) תלויה בו ובמידותיו כמעט באורח בלעדי. ואדם מאושר אינו זקוק להוכחות על ההשגחה הלאוהית ,הוא פשוט נהנה מפרותיה.
סיכום
העולם הספקני של קוטה עפוף מעטה של פסימיות. קוטה אינו בא בתביעות לבני האדם כי אין לו ציפיות מהם.הוא פשוט בא בדרישות לתבונה האלוהית במושגים חומריים/אנושיים כדי להסכים להשתכנע בעצם הקיום שלה.
מסכת טיעוניו שנונה ומלומדת .נאמר עליו שקוטה אינו מהסס לגלות את רגשותיו ושהוא עניו. דבר אחד ברור הוא יודע ויודע שהוא ניחון בתבונה (במושגים אנושיים ואף על פי כן מקדיש את עיקר זמנו ועיקרי אמונתו ,בספר השלישי של "עח טבע האלים" להפריך את הגישה התכליתית המיוצגת בדברי בלבוס במטרה מוצהרת של סיפוק הסוסיו
בלי מאמץ ממש לשכנע שראיתו מאפשרת לו לרדת לעומק הכוונה של האלים .או שיש לו אלטרנטיבה בדרך לחיפוש אחר הצדק האלוהי. הוא מסתפק בציון שהוא יאלץ לחפש את ההסבר במקום אחר.מסכת הטיעונים הטכניים שלו מלוטשים ולעגניים ככל שיהיו מזכירה לנו ולו בעקיפין את התפיסה הפוסט-ציונית השלטת במקומותינו בימינו:
"קודם שהאלים (הסוכנות/המדינה ) יענו לדרישותי .,אחרי-כן אסכים לסגוד להשגחה שלהם. (או במושגי סוף המאה שלנו אמלא את חובותי כאזרח) . בהעדר שיוויונות מוחלטת , ובהעדר חסות כוללנית לבריאה האנושית נראה לנו שהתפיסה הסטואית ניצחה בנקודות בקרב על השגחה האלוהית ולו משום שהיא מציעה פיתרון מעשי העשוי לחקל על
החיים בעולם הזה וזו מאןורה להיות המטרה האולטימטיבית של השגחה העליונה ,איך שלא תכונה .
לקיקרו חלק זעיר בדיון בסעיף שקוטה משמש גם כדוברו.מה שלא ניתן לערעור היא העובדה שהוא עשה הפרדה ברורה בין התורה ליישום,שההשגחה האלוהית הניחה את ידה הרחמנית על כתפיו והוליכה אותו אל גבההים חברתיים /פוליטיים / חמריים מסחררים ואילו את הנפילה שלו הוא הביא על עצמו במו ידיו.הוא היה קרוב לאושר במושגים
אנושיים, חזר לפילוסופיה כמעט באל כורחו. היש במהלך חייו כדי להטיל ספק או לחזק את טיעוני הסטואה?
הערות שוליים
1 - משה גרינברג, על מקרא ועל יהדות ,הוצ' עם עובד,1984 , עמ' 74.
2 - "טבע האלים ", עמ' 10-23.
3 - קרל יאספרס, מבוא אל הפילוסופיה ,הוצ' ספרית שילה,1990, עמ' 16 - 23 .
4 - האנצ' העברית ,כרך י"ט ,עמ' 606 .
5 - האנצ' העברית, כרך כ"ה, עמ 437.
6 - קרל יאספרס ,מבוא לפילוסופיה, הוצ' ספרית שילה ,1990,עמ' 31 - 35 .
7 - קרל יאספרס, מבוא לפילוסופיה, הוצ' ספרית שילה,1990 ,עמ 51 - 56.
8. Eliade Mircea, Le Sacre et Profane, Paris, Gallimard, 1965. pp. 152-183.
9. Traesury of Philosophy, Dunes ed. Philosophical Library, 1955 ,pp 235.
רשימה ביבליוגרפית.
1 - האנציקלופדיה העברית, כרך י"ט.
2 -האנציקלופדיה העברית ,כרך כ"ה
3 -גרינברג משה, "עלן מקרא ועל יהדות", הוצ' עם עובד,1984.
4 - קארל יאספרס ,"מבוא אל הפילוסופיה", הוצ' ספרית שילה,1990 .
5. Mircea Eliade, Le Sacre et Le Profane., N.R.F ed,1964.
6. N Y Plutarch, Lives,The Random House ed.
7. A . Aymard, Rome et son Empire, P.U.F ed ,Paris ,1953
26

תגים:

אלוהות · תיאולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "קיקרו", סמינריון אודות "קיקרו" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.