היישום אינו מחובר לאינטרנט

ניתוח אספקטים בסיפורו של א.ב יהושוע "מסע הערב של יתיר". התמקדות באלוזיות המקראיות והקבליות בסיפור.

עבודה מס' 032730

מחיר: 155.95 ₪   הוסף לסל

תאור העבודה:

2,973 מילים ,5 מקורות

תקציר העבודה:

אלוזיות מקראיות וקבליות בסיפור
'מסע הערב של יתיר'\א.ב. יהושוע
hd2730
תוכן הסיפור ומשמעותו:
אנשי כפר יתיר מנותקים מן העולם הגדול, הם רחוקים מן החוויות המסעירות המתחוללות
בתבל. והנה נערה בשם זיוה יזמה ליצור הרפתקאה מחיי העיירה, והיא - להביא אסון על
רכבת האקספרס העוברת בכל יום בכפר יתיר ואינה עוצרת. זיוה מצליחה להשפיע על
הגברים, ובמיוחד על גבר אחד, האוהבה, להוריד את הרכבת מן הפסים ע"מ להפיג את
השעמום מחייהם.
גיבורי הסיפור רוצים להוריד מן השגרה, וזה מביא אותם לידי כיסופים למוות '... מעולם לא
היה יגון אמיתי. אסון של ממש'. לרגל אסון הרכבת, השקט והשעמום עברו וכל אנשי העיירה
טרודים. איזה סיכוי מזהיר לאוהבי אנשים בעיר - לעשות מעשי חסד. העיר יתיר אינה
מיותרת עוד.
יש כאן סאטירה על הצביעות, על השימוש המעוות באידאלים נשגבים. הסיפור מוקיע את
הצביעות והאדישות של העולם 'המתיימר להיות מתורבת ומודרני'.
עיקר זיקתו של סיפור זה ליצירותיו של עגנון הוא מתודית. דרך שיבוצן של אלוזיות
מקראיות וקבליות בעיקר, מעמיק א.ב. יהושוע את התשתית הרעיונית והסיפורית המועברת
לקורא.
לפני שננתח בעבודה זו מספר אלוזיות, יהא עלינו להגדיר הגדרה מילונית מהי בעצם אלוזיה:
ארמז = אלוזיה - התייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת, לאדם, למקום, לאירוע או
ליצירה אחרת. הארמז בטקסט הסיפורי מסתמך על ידיעות של הקורא ועל היכרותו עם
מסורת לשונית תרבותית שעליה הוא מרמז. הארמז מעתיק את הקורא לסיטואציה רחבה
וחזקה יותר מאשר בטקסט הנתון, והוא מחייב את הקורא לערוך השוואה עם משהו מעבר
למילים הרומזות.
המקורות הראשיים לארמז בספרותנו הם התנ"ך, תורה שבע"פ וספרי התפילה...

מקורות:



אלוזיות מקראיות וקבליות בסיפור
*אלוזיות מקראיות וקבליות בסיפור
'מסע הערב של יתיר'/א.ב. יהושוע
תוכן הסיפור ומשמעותו:
אנשי כפר יתיר מנותקים מן העולם הגדול, הם רחוקים מן החוויות המסעירות המתחוללות בתבל. והנה נערה בשם זיוה יזמה ליצור הרפתקאה מחיי העיירה, והיא - להביא אסון על רכבת האקספרס העוברת בכל יום בכפר יתיר ואינה עוצרת. זיוה מצליחה להשפיע על הגברים, ובמיוחד על גבר אחד, האוהבה, להוריד את הרכבת מן
הפסים ע"מ להפיג את השעמום מחייהם.
גיבורי הסיפור רוצים להוריד מן השגרה, וזה מביא אותם לידי כיסופים למוות '... מעולם לא היה יגון אמיתי. אסון של ממש'. לרגל אסון הרכבת, השקט והשעמום עברו וכל אנשי העיירה טרודים. איזה סיכוי מזהיר לאוהבי אנשים בעיר - לעשות מעשי חסד. העיר יתיר אינה מיותרת עוד.
יש כאן סאטירה על הצביעות, על השימוש המעוות באידאלים נשגבים. הסיפור מוקיע את הצביעות והאדישות של העולם 'המתיימר להיות מתורבת ומודרני'
עיקר זיקתו של סיפור זה ליצירותיו של עגנון הוא מתודית. דרך שיבוצן של אלוזיות מקראיות וקבליות בעיקר, מעמיק א.ב. יהושוע את התשתית הרעיונית והסיפורית המועברת לקורא.
לפני שננתח בעבודה זו מספר אלוזיות, יהא עלינו להגדיר הגדרה מילונית מהי בעצם אלוזיה:
ארמז = אלוזיה - התייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת, לאדם, למקום, לאירוע או ליצירה אחרת. הארמז בטקסט הסיפורי מסתמך על ידיעות של הקורא ועל היכרותו עם מסורת לשונית תרבותית שעליה הוא מרמז. הארמז מעתיק את הקורא לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר בטקסט הנתון, והוא מחייב את הקורא לערוך השוואה עם משהו מעבר
למילים הרומזות.
המקורות הראשיים לארמז בספרותנו הם התנ"ך, תורה שבע"פ וספרי התפילה.
אם כך, זהוי מתודה של כתיבה המגייסת למטרותיה מקורות נוספים, מתוך התאמתם המופתית למסגרת החדשה שבה הם מופיעים. לסופר עברי, התנ"ך משמש כמקור עיקרי לזיקה בין טקסטואלית זו. המספר חש עצמו בן חורין לשבץ בכתיבתו אלוזיות שונות המעמיקות את הבעיות שהוא נדרש עליהן.
בסיפור - 'מסע הערב של יתיר' אכן מצויות בו כמה אלוזיות המרמזות לחומרי תשתית אחרים, ואלה מחייבים פירוש נוסף, המעביר את פשר הסיפור אל מעבר לגבולות קיומו של האדם, אל הויה מטאפיזית, ואין אלוזיות אלה דוחות כמובן את פשר הסיפור הראליסטי אלא רק מוסיפות עליו.
יש לפרש את הסיפור בזיקתו אל המקרא: סיפור הבריאה, אקט הפיתוי על האדם הראשון, פרשת המבול, מגדל בבל, מעמד ההתגלות בהר סיני ועוד.
להלן מס' אלוזיות עיקריות בסיפור:
רוחות הצפון, באות לידי ביטוי בהשתוללות חסרת מעצורים של הסערה. שלוש פעמים, במבנה של אנפורות, חוזרת ומבוטאת הדומננטיות של 'רוחות הצפון' בין הרי גזיב. יללתן, המייתן, צניחתן הפתאומית בין הסלעים, הם רק חלק מביטויי ההסטריה של סערת הטבע בזמן ההתגלות. ממש כפי שמתואר בס' יחזקאל "והנה רוח סערה באה מן
הצפון" (א' 4), ובס' איוב "ויען ה' את איוב מן הסערה" (לח' 1). אזכורן של רוחות הצפון מעלה אלוזיה ל "מצפון תיפתח הרעה" שבמקרא. בתיאור חזיונותיו של ירמיהו משתמש ה' במלכי הצפון ע"מ להוכיח ולהעניש את יהודה על חטאיה ".. כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה, נאום ה', ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי
ירושלים.. ודיברתי משפטי אותם על כל רעתם... (א' 61).
השימוש בממלכות הצפון במקרא תואמת לשימוש ברוחות הצפון בסיפורנו, הנשלטים כמריונטה בידי האל כל יכול.
בימים כתקנם כאשר רוחות הצפון רוגעות 'ורוח מקומית עייפה משוטטת לבדה...'. הזמן ששתי הרכבות עוברות בדייקנות בבוקר ובערב, כפי שהן מתוארות בסיפור, נועדו להזכיר את רוח האלוהים המרחפת על פני המים בס' בראשית קודם לבריאת העולם. אולם באופן אירוני בסיפורנו מתגלת האלוקות בעזרת רוחות הצפון, כיוצרת תוהו
ובוהו ולא מונעת כפי שמצטייר במקרא.
מתוך נטייתו של המספר לטשטש מהויות מוגדרות של זמן ומקום, חוזר המספר לבדוק אם התפתחות תולדותיו של הכפר. מכאן ואילך באורח שיטתי מערבב בסיפורו מושגי זמן עתיק וחדש, התוצאה העלאת סיפור המעשה לרמתה של עלילה מיתית. הקורא שומע על 'מסורת קדומה היא שבימים הראשונים...אמרו להקים להם בית.. מתוך תקווה סמויה
ליצור כאן חיים חדשים'(ע"מ 10). ביטוי זה מעורר אסוציאציות לסיפורים מיתולוגיים מן המקרא, ס' בראשית יא "ויאמרו איש אל רעהו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ". מטרתם נראית זהה, הפועלים הקדמונים ביתיר בונים להם בתים מתוך תקווה להתיישב דרך קבע, ובעיקר בנו
רכבת מתוך אמונה שזו תשמש צומת דרכים ותחנת יסוד משמע פירסום. כך גם הייתה כוונתם של תושבי ארץ שנער במקרא, בנו את המגדל כדי לפרסם את שמם בכל העולם ובכל הדורות "נעשה לנו שם..". אם כך גם התוצאה זהה בשני המקרים: ביתיר 'נשתייר הכפר בודד וגלמוד במקומו הנידח' המקביל למגדל בבל "ויפץ ה' אותם משם על
פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר".
אפשר להסיק בשני המקרים כי הרצון והכיסופים להתגלות האל ולשהייה במחיצתו אינם בני ביצוע. האל אינו רוצה בקרבת בני האדם אליו אלא רצונו לשלוט בהוויה המטאפיזית לבדו.
גורם נוסף הבולט באקספוזציה, הוא הטקסיות המלווה את הופעת הרכבת מידי ערב 'כך היה היום, כך הוא כל יום, כך יהיה לעולם' (ע"מ 12).
נראית כאן רמיזה אל נצחיותו של האלוהים, המתואר במקורות כמי 'שהיה הווה ויהיה' (מיג' עיקרי הרמב"ם). הופעתה של הרכבת מתוארת במפורש 'כהתגלות' ועשויה להזכיר 'מרכבת קודש': 'קצובים גלגליה, אחידים תנועותיה, מהירה כבזק' (ע"מ 12). רמז למעשה מרכבה המוזכר בס' יחזקאל בעת התגלות אלוהית.
פולחן הרכבת כפולחן זמנו של הכפר יתיר. עיסוקם של אנשי יתיר בהופעת רכבות הערב ממלא פונקציות טקסיות - פולחניות הכרוך בצרכים חברתיים.
לגביהם הרכבת היא הסתר - פנים מתמיד. כל מעשי הפולחן סביבה מעידים על תשוקתם וכיסופיהם לגילוי הפנים שבחסד. כל האלמנטים של מיתוס בראשית ושל עבודת הפולחן מצויים כאן, החל בתחושת ההשתעבדות הטוטאלית לרגע המסתורי של ההתגלות וכלה בהרגשת האפסות המולידה את הצורך בהתחדשות הפולחן. למעשה, לפננו כל שלבי
הקיום האנושי בהתייחסתו אל גורם העל באשליותיו הגבוהות ובנפילותיו. כגודל הנפילה בשל אי התממשות החסד של גילוי הקשר עם העולם (עצירת הרכבת ביתיר), כך גדלה והולכת הדבקות האובססיבית, כתהליך של מיסתורין, בצפיה לחזרתה של הרכבת. לרגע נדמה כי כוונת הכתוב הינה על קיום המצוות כפולחן, המעיד באופן אירוני
על תשוקת בני-האדם לגילוי פנים שבחסד ואי התממשות זו מהווה אכזבה מאי קיום הקשר האנושי עם האל, ורק ע"י מעשים קיצונים נוכל להבחין בהתגלות המתוארת באופן שלילי למדי. הטקס המלווה את הופעת הרכבת כולל כמה אלוזיות המתייחסות לטקסטים הקשורים בהתגלות אלוהית: מסופר שאדון ארדיטי ההולך מבית התחנה אל
המסוטים שבמסילה '.. ויודע שכל הכפר עוקב אחריו בעיניים שקטות' (ע"מ 11), כך גם כתוב בס' שמות לג' 8 "ויהי כצאת משה את האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה". פסוק זה הינו קודם להתגלות ה' למשה בנקרת הצור.
לפיכך ניתן להניח, שרק יחידי סגולה ארדיטי = משה, יכולים להתקשר עם הישות האלוהית. ומה סופם?! למרות שהתמידו לאורך חייהם בצדיקותם ובנאמנותם לאל ללא רבב, באופן אירוני 'טעות קטנה' (הנובעת מלחץ חברתי) הופכת את גורלם והם נענשים.
כמו כן בסיפורנו '..צפירת הרכבת נשמעת מרחוק וחרדה אילמת יורדת עלינו' (ע"מ 12), ובמקרא מפרשת מעמד הר סיני כתוב: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט 10).
הקולות הברקים והענן הם דימויים לגילוי השכינה. הקולות הם כאלו קולות גלגלי המרכבה שה' ופמלייתו נוסעים בה. "קול שופר חזק מאוד" - מסמל את השכינה הולכת וקרבה להודיע לכל שהמלך קרב ובא. ובשעה שהוא חונה הם תוקעים, כדי לקרוא למי שיש לו דבר אל המלך שיבוא לפניו. גם בסיפורנו מלווה הרכבת בצפירה, נהמה,
שריקה, אך להבדיל אין היא חונה ביתיר, אלא חולפת על פני אנשי הכפר בדרך מתנשאת ומזלזלת. גם כאן מסתמנת חרדת הכפר לקראת ההתגלות 'וחרדה - אילמת יורדת עלינו' (אוקסימורון) בניגוד להמיית הרכבת.
הסופר מעתיק את תפקידי הרכבות החולפות מידי יום, ומעלה תוספת של הסמוי מן החולין לספירה עילאה 'סואנת ורותחת היא חולפת בשריקה על פנינו, משבשת ברעם מנועיה אם העולם השקט.. קצובים גלגליה, אחידות תנועותיה, אך היא מהירה כבזק'. (ע"מ 12).
בפרק ו' בסדינה הדראמטית של מחזה הרכבת, מתוארת באריכות ההתרגשות, ההמון הדומם, התבוננות למוקד ההר, קולות הרעם של הרכבת אשר עדיין אינה נראית, השמים מתקדרים, תערובת מסטית של חושך עם אור אחרון- כל אלה מערבבים אסוציאציות לאלוזיה של מעמד דתי עם תחושת אלימות מוקדמת הנבנת מחזויות רבות להתממשות האסון
(התקדרות השמים, סערה, דגל אדום).
כל אלה יחד מאצילים שוב נופך של פולחן מסתורי אשר בשיאו יהיה קרבן-אדם.
קודם לניתוח דמויות הסיפור על רקע המקרא, עלינו להבחין גם באלוזיות קבליות המופיעות בסיפור:
ירידת הרכבת אל המסילה העזובה, טלולת האזוב, פסי התחנה 'חלשים מלשאת את השפע הגדול שירד עליהם...'(ע"מ 27). השפע האלוהי, המסומל ברכבת, איננו מגיע אל האדם מעצמו, האדם הרוצה בו חייב 'להוריד' שפע זה בכח עצמו, וזהו אמנם רצונו של האלוהים ע"פ שהקטסטרופה הקוסמית צפויה מראש. שפע אלוהי זה יתפרש, לפי
כינויה של הרכבת 'חרדת הזמן', כמהות אין סופית של הנצח שיש בו מן המוחלט. אפשר לתאר את האלהתו של הזמן באין סופיותו, כמחוז חפצו וכליון נפשו של האדם הסופי והמוגבל.
העברת הרכבת אל פסי התחנה המסמלים את חיי האדם, הוא מעין פריצה של האין סופיות אל תחום קיומו של האדם ע"י הבאתה של תחושת הנצח לתודעתו.
המוות, כליון וחידלון בהיותם מלאי מסתורין ואימה מאפשרים לאדם הצצה חטופה, מדומה לתהומות האין סוף.
מלבד המוות והכליון, מצוי במרכז אירועי יום האסון גם מעשה אהבה.
כידוע, מסמלת הקבלה את זרימת השפע הנאצל מהספירות העליונות לעולם הברואים בזיווג ארוטי. בסיפורנו נושא ה'שפע' הוא קטר הרכבת אשר תיאור פריצתו את מחסום פסי התחנה עשוי להזכיר חדירה ארוטית, פריצת מחסום הבתולים 'בחרטומו רב הכח הוא מנגח לשבבים את המחסום האחרון שביקש לעצור בו... וצונח במהירות אל התהום
דחוסת הערפל'(עמ' 27).
כמו המוות, גם האהבה מקנה תחושת אין סופיות של מרחקים:'עיניה [של זיוה] נשואות אל מרחקי החושך אשר לפתע נפתחו לפניה..'(עמ' 30).
מצד שני מגבירה אהבה, כמו המוות, גם את תחושת השייכות, ההשלמה עם המקומיות 'אספתיה אלי [המספר], ואני נושם כשיכור את ניחוח הלילה.. של ארץ אהובה' (עמ' 30). המוות ואהבה, שני הקטבים של תחושת האין-סופיות והנצח של האדם, מסיימים את הסיפור אודות נסיונו של האדם לפרוץ את גבולותיו ולהתמודד עם סופיותו.
גם תיאור דמותו של המפקח קנאות ניתן לפרש בדרך גנוסטית, הסטייה מן המוסכם מתגלית בתרדמתו של האדון בנוכחות נתיניו ובמתן ההסכמה להשמדת הרכבת הנוסעת. האלוהות נתפסת כאדישה וכמסוגלת לצוות על המבול שיכה באדם. נכונותו של קנאות לאסון הרכבות, מסמלת התייחסות גנוסטית, הרואה באלוהות פן של אכזריות (כשמו
כן הוא).
ניתוח הנפשות הפועלות על רקע המקרא:
ארדיטי - באלוזיה 'מעמד הר סיני' השוונו את ארדיטי הזקן למשה רבינו בהתקשרות בלעדית עם האל ובסופם המר. כעת נשווה את הסיפור 'מסע הערב של יתיר' אל פרשת המבול, בו ארדיטי כנח המקראי צדיק, יחיד בדורותיו "את האלוהים התהלך נוח..." הבא בניגוד "...כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו' 16).
בתיאור דומה מוצג ארדיטי 'חרד לכל מוצא פיו' של המפקח קנאות המעוצב כאלוהות, אך באופן אירוני האלוהות עצמה שותפה ליצריהם של בני הכפר ודווקא בעל המצפון ישא יחידי בפשעיה של יתיר.
מעשה הורדת הרכבת מן המסילה מלווה בהקרבת קורבן. הרכבת עצמה היא הקורבן, וארדיטי הנאמן נדרש לקרבן זה. הדבר נרמז באלוזיה אל פרשת העקדה, בה כתוב "וישלח אברהם את ידו.. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב 10). ובמקביל בתאור הרכבת העוברת 'אל תבנית מרובעת וארוכה זו, הנושאת חיים שוקקים ומופלאים,
לא ישלחו אנשי הכפר את ידיהם הכבדות' (עמ' 10). וכשדוהרת הרכבת אל התהום 'אנשי הכפר ניצבים כולם על רגליהם, ידיהם שלוחות אל הרכבת האובדת לעיניהם (עמ' 27). המעשה לו נדרש ארדיטי היה אם כן בחזקת נסיון, שככל הנראה לא עמד בו. יתרה מכך, ארדיטי בשונה מאברהם פעל בניגוד להכרתו ולמצפונו, ולכן אפשר
לומר, מבקשת זיוה להטיל את האחריות והעונש עליו דווקא.
זיוה - תפקיד הפיתוי והמזימה מוטל על זיוה. כמוה כלילית, המצטיינת בכוחה המפתה. 'נגשה אלי קלות ובשרבוב אצבעות פרעה את שיער ראשי, ופניה עטופי החושך ..'(עמ' 13), '.. דוחה ענוגות לא עכשיו.. לא עכשיו.. הן עדיין לא עלה בידנו מאום' (עמ' 20). לאחר התממשות כסופיה 'ידעתיה, חיבקתי, כשאני מנשק כמטורף
את צווארה, עיני מתערפלות, ואני צונח אתה שוכח ומאושר, לוטף, מתעדן ומתמכר'. ואז מטבע הדברים מספקת את יצרה החדש בדרך הפיתוי'..הרפתי ממנה כמנסה להימלט ממבטה הכחול והחודר. אך היא העבירה את חלקת ידה הפשוטה על חזי, ולאיטה הגתה לעצמה רעיון חדש'.
לילית וחוה הינם יישות אחת - אנדרוגינוס. כאשר לילית, אם השדים מהווה את הדמות הדמונית והיא זו שפיתתה את האדם הראשון לאכול מעץ הדעת. כך גם זיוה ממלאה בסיפור את מקומו של הדמוני לבושה היא לבוש היצר, ומתוסף לה מימד של עיוות הדין לשמו.
גיבור הסיפור, כאדם הראשון מתפתה לזיוה, המייצג את האדם הקטן בחולשותיו וביצריו. טרף הוא, קל ונוח לפיתוייה של זיוה. הגמול המובטח לו בדמות השיכרון. ל'אני' המתפתה שותפים כל תושביו של כפר יתיר.
זיוה מוצגת ככהנת הגדולה הצופה אל פני הרוחות. היא האישה הפאטלית המתבוננת למרחקים אבודים ואינה משלימה עם אבדנם. דמותה אפופה מיסתורין 'עטופת חושך', ודווקא היא תעלה את שאלת המרד נגד הפולחן השגרתי בצפיה לרכבת. זיוה מפתיעה ברב גוניות שבה, בזיקתה אל הבלתי צפוי, בערממיותה. היא מעיזה יותר
מכולם. היא אף היחידה המחללת את מיתוס הרכבת, בהעלותה על דל שפתיה את המושג 'רכבת האקספרס'. זיוה פונה אל הגברים (גבוה מעל גבוה) בעלי יכולת במילוי המשימה. משקעים של שפה עתיקה, מקראית, נשמעים בדברי זיוה הקושרת לברדון דברי הלל, בנוסח הפיתוי 'איש חיל הוא, מזכיר רב-פעלים, ועניני הכפר בליבו' (עמ'
14).
כאשר פנו כולם אל ביתו של ארדיטי הזקן 'פשטה [זיוה] יד לבנה ודקה ודפקה חרש בדלת' (עמ' 15) זהו רמז למעמד הארוטי שבשיר השירים, אך עולה כאן מתוך קונוטציות הפוכות - ארדיטי הפותח את הדלת הוא התגלמותה של הגרוטסקה, בכסות הלילה הקצרה והמרופטת שלו, ברגליו העירומות הבולטות בלבנוניתן, בעיניו
האדומות הפעורות.
גם התנהגותו של המספר איננה הולמת את המתרחש. בעיצומו של האסון הוא מבטא את השתוקקותו הארוטית אל זיוה 'מביט אליה בכיליון נפש.. פושט ידו אליה ומרגיעה בבת צחוק קלה' (עמ' 27). בין מרכיבי הסצינה אין כל קורלציה. ביטויו של הארוס אפילו כסיטואציה לשיר השירים "דודי פשט ידו מן החור"(ה4), נראה תמוה על רקע
'האסון החי'.
קנאות - 'הוא מוחזק בעיני הרבים כל יכול, אף כי נמצאו שכפרו בו.. דבר לא נעלם מעיניו החודרות, שכן רודה הוא ביד רמה וחזקה, אף שאינו מתגלה הרבה לבני אדם.. מידותיו, כך אומרים, מידות של צדק הן' (עמ' 21).
תיאור המפקח קנאות הוא ללא ספק על ישות אלוהית, הוא נסמך על תכונות אלוהיות ידועות המצויות במקורות טקסוטואלים רבים: כך למשל תפיסת האלוהים 'ככל יכול' שמקורה בס' איוב "ידעתי כי כל תוכל" (מב 2), ובפיוט שאומרים בראש השנה וביום הכיפור'... וכל המאמינים שהוא כל יכול'. יכולת האלוהים לדעת הכל 'דבר לא
נעלם מעיניו' נזכרת פעמים רבות במקרא, במדרשים ובספרות הפילוסופית 'הבורא.. יודע כל מעשה בני האדם וכל מחשבתם' (מיג' עיקרי הרמב"ם). 'יד רמה וחזקה' מיוחסת לאלוהים בפרשת יציאת מצרים בס' שמות "כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם" (יג3, יד8). מידת הצדק בה מצטיין אדון קנאות מיוחסת במקרא לאלוהים פעמים
רבות כדוגמת ס' ירמיהו "ה' צבאות שופט צדק" (יא20).
כמו כן, השם 'קנאות' בנוי על משקל 'ה' צבאות', המופיע פעמים רבות במקרא. הוא נגזר מהפסוקים המייחסים לה' אם הקנאה למשל בס' נחום "אל קנוא ונוקם ה'"(א2). במקום אחר מתואר אדון קנאות כ'צח ואדום' (עמ' 22), תיאור המרמז לפסוק משיר השירים המוסב על הקב"ה "דודי צח ואדום דגול מרבבה" (ה10). הוא אומר על
עצמו, כשהוא נוקט לשון שבועה 'חי אני!, כדרך שנשבע אלוהים. ארדיטי אומר עליו: 'הוא היודע הכל..שהוא לבדו..' היותו של האלוהים יחיד ולבדו הוא מעיקרי אמונה של הרמב"ם 'הבורא יתברך שמו הוא יחיד.. והוא לבדו אלוהינו'. יתר על כן, ביקוריו של אדון קנאות בשעת הסערה מרמזים לפרק ההתגלות ביחזקאל ובאיוב.
התגלות זו - רומז הסיפור שהוא כביכול של רחמים ותשומת לב, עשויה להורות על הסכמה לשואה. ברדון מזכיר הכפר, הוא בר אדון, הרי הוא צלמו המוקטן של קנאות, אשר עליו הוטלה המעמסה האלגורית לסמל את מקומה של המנהיגות מקרב האדם.
הצפייה לאדון קנאות, מעלה אסוציאציות של הצפייה למשיח 'אם קרבים פעמיו המיוחלים של המפקח הכללי'(עמ' 20). הצפייה לבואו 'בחדווה עצומה' ובהתרגשות 'הרי הוא בא... הרי הוא בא.. סוף כל סוף'.
כל אלה בתערובת של חוסר - פרופורציות עם התוצאה הסופית של הדמות הגרוטסקית המתגלה. הופעתו של האדון מעורבים יסודות פאנטאסטיים עם יסודות גרוטסקיים למכביר: גופו הכבד, גוציותו ועגלגלותו, מגבעתו המגוחכת, עיניו הפוזליות כנגד, פסיעותיו הקלות, היותו 'צח ואדום, תיאור 'שרוולי מעילו מתבדרים ברוח' הקושר
לאסוצאציה כליוגיוזית של התגלות אלוהית (השוליים המלאים את ההיכל), אף המרכבה שבה נוסע אדון קנאות, מצויירת בדימויים המזכירים מרכבות הקודש בחזיונות יחזקאל ובסיפורי אליהו ואלישע.
גם ביקוריו של אדון קנאות אצל ארדיטי הזקן, מלווה בתחושת עייפות ושיעמום. רמז לפארדוקס של ההשגחה העליונה והקפדנית, אותה אמור אדון קנאות לבטא, מעוצב דרך מוטיב של שגרת הליאות המונעת כל אפשרות של השגחה ביחסים אישיים עם בני אדם.
לסיכום, פירוש הסיפור 'מסע הערב של יתיר' על דרך ההוויה המטאפיזית, איננו שולל את הפירוש המטאריאליסטי, אלא מוסיף הילת קודש לכתוב ע"י תלותו באסמכתאות תנכיות מרובות. הסופר אינו יכול להשאיר את גיבוריו על קרקע המציאות היום-יומית בלבד. הוא חייב להעלותן מעלה או להעמיקן שאולה. שעה שהסיפור סמוך לבעיות
המטאפיזיות תקל מלאכת ההגבהה או ההנמכה של המספר, מתוך כוונתו האירונית לעמוד על הזיקות הבין טקסטואליות ביחס לסיפורי המקרא.
כמו כן, א.ב. יהושוע אינו מחקה את המתודות הסיפוריות של התנ"ך, אלא משתמש במקור הקדום כאושיות נסקרות המעמיקות את המסופר. מכאן שאל לנו לתפוס את הסיפור 'מסע הערב של יתיר' כאלגוריה מסביב לפרקי בראשית, אלא כמערכת רב-רבדית של מוטיבים ותכנים כשהתנך הוא אחד המקורות החשובים שמהם נוטל הסופר את
דמיותיו ותבניות יסוד.
בסיפור יתיר שני קטבים מתנצחים, בקוטב האחד שלוות העולם, קביעות סדריו, נצח חוקיו כערובה לקיום האנושי. בקוטב השני היצר המטלטל אלוה ואדם להתנכל לבריאה, ולהחזירה לתוהו.
ביבליוגרפיה
1. ברזל הילל, סיפורת עברית מיטאריאליסטית, הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל - מסדה, 1974 (תשל"ד).
2. ברזל הילל, מספרים וייחודם, הוצאת יחדיו, 1981.
3. יצחקי ידידיה, הפסוקים הסמויים מן העין , על יצירת א.ב. יהושוע, הוצאת אונ' בר-אילן, 1992 (תשנ"ג).
4. סדן-לובנשטיין נילי, א.ב. יהושוע - מונוגרפיה , הוצאת הקיבוץ הארצי - ספריית הפועלים, 1981 (תשמ"א).
5. רבלין אשר, מונחון לספרות, הוצאת הקיבוץ הארצי - ספריית הפועלים (תשל"ח)
אשר אליעזר רבלין, מונחון לספרות, הוצאת הקיבוץ הארצי - ספרית הפועלים (תשל"ח), עמ' 14.
הילל ברזל, סיפורת עברית מיטאריאלסטית, הוצאת אגודת הסופרים העבריים בישראל - מסדה (תשל"ד), עמ' 163.
אברהם.ב. יהושוע, עד חורף 1974, מתוך אוסף סיפורים, הקיבוץ המאוחד (תשל"ה), ע"מ 9.
נילי סדן - לובנשטיין, א.ב. יהושוע - מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ הארצי - ספריית הפועלים, 1981 (תשמ"א), ע"מ 157.
שם, ע"מ 159.
שם. ע"מ 171.
ידידיה יצחקי, הפסוקים הסמויים מן העין, על יצירת א-ב יהושוע, הוצאת אונ' בר-אילן, 1992 (תשנ"ג), עמ' 51.
שם. עמ' 52.
הילל ברזל, מספרים וייחודם, הוצאת יחדיו, 1981, עמ' 23.
נילי סדן - ליבנשטיין, א-ב יהושוע - מונגרפיה, הוצאת הקיבוץ הארצי-ספריית הפועלים, 1981 (תשמ"א), עמ' 163.
ידידיה יצחקי, הפסוקים הסמויים מן העין, על יצירת א,ב. יהושוע, הוצאת אונ' בר-אילן, 1992 (תשנ"ג), עמ' 50.
מתעשרת הופעתו הרוויה של אדון קנאות במטענים מיתולוגיים נוספים- אסוציאציה מיתית נוצרית בכינוי רומז לישו.
הילל ברזל, מספרי בייחודם, הוצאת יחדיו, 1981 , עמ' 30.

תגים:

ספרות · עגנון · פרוזה

עבודות נוספות בנושא:

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ניתוח אספקטים בסיפורו של א.ב יהושוע "מסע הערב של יתיר". התמקדות באלוזיות המקראיות והקבליות בסיפור.", סמינריון אודות "ניתוח אספקטים בסיפורו של א.ב יהושוע "מסע הערב של יתיר". התמקדות באלוזיות המקראיות והקבליות בסיפור." או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.

אודות האתר:

יובנק הנו מאגר עבודות אקדמיות לסטודנטים, מאמרים, מחקרים, תזות ,סמינריונים ועבודות גמר הגדול בישראל. כל התקצירים באתר ניתנים לצפיה ללא תשלום. ברשותנו מעל ל-7000 עבודות מוכנות במגוון נושאים.