יהדות אמריקה ויחסה לתפיסת הציונות לאחר קום המדינה

תקציר העבודה:

שאלת המחקר:
מדוע הציונות האמריקאית התכחשה למעשה, ואף להלכה, לערך המרכזי של הציונות - העלייה ?

השערת המחקר:
התפיסה הציונית של יהודי ארה"ב אינה זהה לתפיסת הציונות של היהודים היושבים בארץ-ישראל וכן אינה עונה על מטרות התנועה הציונית בתחילת דרכה.

תוכן העניינים:
הקדמה
1. מבוא
2. ייחודה של הציוניות באמריקה
3. הקמת המדינה בצל הציונות האמריקאית
4. הקשר שבין מדינת ישראל לארצות-הברית
5. שאלת העלייה של יהודי ארצות-הברית למדינת ישראל
6. סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

אם הנימוק הבסיסי של הציונות הקלאסית היה שהאנטישמיות הפכה את היהודים לעם חריג הנתון בסכנה בעולם הלא יהודי, הרי שבכל ההיסטוריה של הגולה היהודי לא היה מקום שבו האמינו בכך פחות מאשר בארצות הברית. שנות הארבעים והחמישים היו אלה השנים שבהם התקדמו היהודים במהירות רבה אל מרכז החיים של מה שהיה המעצמה
העולמית היחידה. הציונות הקלאסית היתה לחלוטין מחוץ לאופנה באמריקה. היההודים לא חשו צורך להסתתר מהאנטישמיות על-ידי היעלמום והגירתם לארץ-ישראל.
בשלהי המאה ה- 19 הניחה הן הגירסה של הרצל והן גישתו של אחד העם כי אנטישמיות היא עניין קבוע ורק עוצמתה משתנה: יש שהיא גוברת עד כדי גרימת מותם של יהודים בפרעות אך אין היא מרושעת ויעילה עד כדי השמדת העם היהודי כולו. אליבא דאחד העם, היתה האנטישמיות מצב בחיי היהודים וכן ערובה לכך שהגולה תוסיף להתקיים
כישות נפרדת. הקהילה היהודית המודרנית תוסיף להתקיים והיא תמשיך להיאבק בבעיותיה הפנימיות, הרוחניות והתרבותיות בעזרת מרכז "מרכז רוחני". לגבי פינסקר והרצל היתהה אנטישמיות גורם רציונלי, שנאת בני אדם אל השונים מהם ולכן באורח פרדוקסאלי, ניתן להפיק מהאנטישמיות תועלת - להסתייע בה לבניית המדינה היהודית.
הגירסה ההרצליאנית ואפילו בזו של אחד העם היתה משום אמונה האומרת שהמרכז היהודי או המדינה היהודית כשתקום בארץ-ישראל, תרפא את נגע האנטישמיות או לפחות תמתן אותו. כל הנבואות האלה על הציונות הופרכו במאה העשרים. והאנטישמיות של המאה העשרים כמעט שהצליחה להשמיד את העם היהודי כולו. באירופה הגיעה האנטישמיות
לשואה במחנות המוות ואילו בארצות הברית התרחש תהליך הפוך. (הרצברג אברהם, "הרהורים של הציונות בימינו", ע"מ 189-190).
הציוני האמריקני בטוח שהאנטישמיות בארצות הברית לא זו בלבד שאינה עשוייה לערער את בטחונו החומרי, את מעמדו כאזרח בעל זכויות אמריקניות, אלא שאין בה כדי לפגוע אף בגאוותו, בכבודו העצמי. מעולם לא התעוררה בציוני אמריקה אותה הרגשת עלבון והתמרדות כנגד האנטישמיות, שבשמה דיברו ה"אוטואמנסיפציה" ו"מדינת
היהודים". מעולם לא ראה הציוני האמריקני את סביבתו כעויינת ואפילו מבחינה רוחנית-רגשית לא התחייב לחשוב על ציונתו הפוליטית כגוזרת עליו ועל בניו את העקירה מאמריקה ואת היציאה ל"מקלט בטוח". (שמעון הלקין, "ציונות באמריקה לאור המדינה חשבונן של שלושים שנה", עמ' 100).
האסכולות השונות של הציונות, הן של הרצל והן של אחד העם יצאו מההנחה שהגולה יכולה ללכת באחת משתי הדרכים: או להיעלם בתוך התרבות המערבית או לממש את השאיפה לחיים רוחניים ותרבותיים מלאים כיהודים. הויכוח בין אחד העם לבין הרצל על עתיד הגולה לא היה נטוש על השאלה האם הגולה היא מצב טוב שיש לשמור עליו כעל ערך
בפני עצמו. המחלוקת היתה על הערכת האפשרי, נוכח התנאים שעמם היה רעיון הממלכתיות היהודית להתמודד. הרצל לא היה מוטרד
מהתוכן הפנימי של המדינה היהודית, ואילו אחד העם נכסף בעיקר לערכים היהודים, ולא אל אורח החיים הממלכתי של המערב.
שניהם ראו לפניהם את שתי האפשרויות הפתוחות בפני יהודי הגולה:
(1). לחדול להיות יהודי או (2). כאשר תינתן להם ההזדמנות, לתת ביטוי מוחשי ליהדותם - או ע"י העלייה לא"י או ע"י הפיכת המורשת היהודית למוקד החיים הפרטיים, בכל מקום שבו חי היהודי.
אף אחד מהשניים לא העלה על דעתו גולה, שתינתן לה האפשרות להגר אל המדינה היהודית, והיא תעדיף שלא לעשות כן, או גולה שתהיה לה האפשרות לטפח תרבות יהודית רצינית ולהנות מחירות, והיא לא תנצל הזדמנות זו ובאורח פרדוכסאלי תהפוך את סמלה למען המדינה, בגיוס תרומות, בתמיכה פוליטית, במעורבות רגשית לתוכן העיקרי של
החיים היהודיים הפנימיים. (הרצברג אברהם, "הרהורים על הציונות בימינו", עמ' 192-191).
הציונות באמריקה שהיתה אמורה להמחיש ליהודים עד כמה אין זה נוח לחיות בגולה שיפרה את הרגשתם של יהודי אמריקה והגבירה את כוחם בחברה הכללית הציונות סיפקה ליהודי אמריקה מערכת "מצוות" בצורת מעשים למדינת ישראל. הציונים האמרקאים מודים בפה מלא במרכזיותה של ישראל, וזהו תמצית הרעיון במצע הקרוי " ירושלים" של
הציונות ואין הם מתכוונים לדון את ישיבתם בגלות לכף חובה, אלא לומר שמעורבותם בישראל מקנה תוכן ותכלית לחיים שהם עתידים להמשיך ולחיות בגולה האמריקאית (הרצל אברהם, "הציונות באמריקה", עמ' 56).
ציונותו הפוליטית של הציוני אמריקני נהפכה איפוא לציונות פילנטרופית בלב שלם יכול לחלום את חלום הבית הלאומי, ואת חלום המדינה יגשימו אותם "אידיאליסטים". מעולם לא תהה על תפקידו בהקמת הבניין, תפקידו שלו בהגשמת החלום מתמצה בעיניו בתמיכה כלכלית ובסיוע מדיני. אמריקה מעולם לא היתה גלות בעיני הציוני האמריקני,
לפי תפיסתה המובהקת של הציונות הפוליטית וממילא נעשתה ציונותו "הפוליטית" שלו ציונות לטובת אחיו בשאר העולם כולו, ולא לטובתו ולטובת בניו אחריות המחשבה על עלייה לארץ ולצורך עצמו לא עלתה על דעתו, ואף עליית הבנים לארץ או הכשרת הלבבות בקרב אלה בצורת תעמולה והכשרה חלוצית, מופרכת היתה בעיניו מעיקרה - מופרכת
בהרגשה ואסורה למעשה.
הציוניות האמריקאית ינקה ממקורותיה של הציונות הרוחנית של אחד העם. חזון המרכז הרוחני בארץ-ישראל, חזון התחדשותה של תרבות ישראל במולדת קדומיה, הוא שהיה חזונם הציוני האמיתי, והוא שזן ופירנס את הטפתם לציונות ברבים. לא היה הבדל בין יהודי אמריקני לבין הציוני של אחד העם, שניהם חלמו על המרכז בא"י והמשכה
ההיסטורי של תרבות ישראל, אך חלומו של הציוני האמריקני חתר אל פתרונו בצורת ההנחה שאותו מרכז שהוקם ממילא יוקם על-ידי עם ישראל בכל תפוצות העולם כולו ולא שישתתף הוא עצמו בהקמתו מתוך עלייה לארץ לא הוא ולא בניו אחריו. כל מסקנותיו של אחד העם לגבי היהודים בתקופת האמנסיפציה ואומרות שאין לו שום תקווה לקיים את
יהדותו מחוץ למרכז הרוחני, אלא בצורה דתית פורמאלית, לא ראה הציוני האמריקני אותן חלות עליו משום מה באמריקה, אדרבא, אותם הוגי הדעות הציונים מתלהבים באמת לרעיון המרכז הרוחני בישראל, רבנים, סופרים, כולם מדברים על כך שלא זו בלבד שאמריקה אינה גלות אלא שכאן באמריקה עתידה היהדות לשוב ולפרוח כתרבות מיעוט
לאומית כדרך שפרחה פעם בבבל ובספרד. תורה זן עומדת בסתירה לניתוח של אחד העם במצבה של תרבות ישראל מאז האמנסיפציה. הציוני האמריקני פתור מכל מחשבה על עלייה לארץ אף לשם פדות נפשו לשם גאולתו הרוחנית, התרבותית. עם כל ההודאה בתורתו של אחד העם, פועלת בציונות הרוחנית באמריקה אותה הרגשה משותפת בחושבי דרכה של
יהדות אמריקה והבלתי ציונים ואפילו מתנגדי הציונות לשעבר בכלל: אנו ובנינו עתידים אנו לקיים יהדות באמריקה שכל עצמנ המשך וודאי ובטוח ליהדות ההיסטורית. המרכז הרוחני בא"י מכוון ליהדות כולה אבל לא לנו ולא לבנינו. היהודים האמריקאים בטוחים בקיומם הישראלי היסטורי על אדמת אמריקה. בהתרחקות מן המחשבה הציונית
הנאמנה נשתנו תולדותיו של הציונות האמריקנית מתולדותיה משאר ארצות העולם. הציונים האמריקאים לא קיבלו על עצמם את הגשמת ציונותם במובנה הפשוט ביותר - קיבוץ גלויות, עלייה והתיישבות. (שמעון הלקין, "הציונות באמריקה לאור המדינה חשבונן של שלושים שנה", עמ' 104-101).
פרק שני
הקמת המדינה בצל הציונות האמריקאית
זה כבר מאה שנה שהתנועה הציונית האמריקאית מלאה סתירות. למרות שהנוחות שבה היו שרויים הייתה רבה מכדי שישאפו למולדת זולת ארצות-הברית, דגלו מרבית יהודי אמריקה בתש"ח בהקמתה של מדינה יהודית.
למרות שרוב הישראלים הגדירו את עצמם ואת מדינתם במונחים חילוניים, הפכו מרבית יהודי אמריקה את התמיכה בישראל להיבט מרכזי בדתם.
יהודי ארצות הברית הקדישו משאבים רבים מאוד - רגשיים, פוליטיים וכספיים להגשמתו של חלום שמבחינות רבות עמד בסתירה לחייהם שלהם. (גיל טרוי, "תולדותיו של החלום האמריקני", ע"מ 166).
המדינה נבנתה, החזון התגשם , שאלת העלייה לארץ ומהותה של הציונות נעשו רלוונטים יותר, ראשי ההסתדרות נאלצו להתמודד עם השאלה, האם ארגונם סיים את תפקידו ,בנוסף הם ניצבו בפני דילמה בדבר מהות הרעיון הציוני בעידן של קום המדינה.
כיצד מסתדרים לא עם תנועה ואידאולוגיה , אלא עם מדינה ריבונית השואפת להתקשרות קרובה עם אזרחיהן היהודיים של מדינות אחרות? האם מותר ואפשר להניף דגל של מדינה עצמאית על תורן אמריקני במוסדות יהודיים? ולשיר באמריקה המנון שכבר איננו לאומי בלבד, אלא משמש הימנונה של מדינה ריבונית אחרת, מותר? הציונים נבוכו.
פתרון לכמה מהשאלות מסוג זה בא בהסכם בין יעקב באושטיין, נשיא של הוועד האמריקני, לבין דוד בן-גוריון, ראש-ממשלה מדינת ישראל. לפי הסכם משנת1950, אין מדינת ישראל מתימרת לדבר בשם העם היהודי ואין היא דורשת בפומבי שיעלו אליה. מקובל שהיחידים שירצו בכך יעלו, אבל ללא תעמולה רבתי. יהודי אמריקה יסיעו למדינה
באורח הומניטרי כאחים. בהסכם זה ויתר בן-גוריון על דעותיו העמוקות משום שהמדינה בראשית דרכה נזקקה לכסף בסכומים גדולים . הוא לא האמין בצינות בגולה ולא כיבד את ציונותם של ציוני ארה"ב . (אריה גרטנר "מאבק והשלמה בין ציונים ללא ציונים מאז שנת 1946", ע"מ 397) .
בהסכם זה למעשה בן גוריון העניק לגיטמציה להעדר רגש של "נאמנות כפולה", במובנה הפוליטי. במסמך שנחתם בין בן-גוריון ובלאושטיין הוסכם ביניהם "כי טבעי הוא בהחלט שיהיו חילוקי דיעות בדבר מהותן ומשמעותן של היהדות וההוויה היהודית". אולם , הודגש "כי לא יהיה זה מן הראוי שמחזיקים בדעות שונות אלו, יפרו במעשיהם
הסכם זה." בן-גוריון התחייב לדאוג שבעתיד יישמר ההסכם.
עצם החתימה נותנת תוקף מחייב ומאשרת את תוכן הנאומים למחייב, עתה התחייב בן-גוריון בכתב לא רק לקיים את הבטחותיו מלפני כעשור, אלא לפעול למניעת התבטאויות העומדות בסתירה להסכם החתום. (אריאל פלדשטיין, "ישראל ויהדות ארה"ב", ע"מ 326).
יעקב בלאושטיין, בדיון זה ייצג למעשה, מציאות יהודית אמריקנית עמוקה, שהוא היה באמת מייצג של אות תפיסה יהודית-אמריקנית האומרת שאין לטשטש את ההבדל בין הציונות כאידאולוגיה לבין הנכונות היהודית האמריקנית לעזור למדינת ישראל בכל דרך אפשרית. ולזכותו של בלאושטיין יש להגיד, כי בשבילו לא התבטאה הגשת הסיוע
למדינת ישראל אך ורק במלל או תמורות. לדידו התבטא הדבר גם בעבודה מדינית מאוד חשובה, מאוד רצופה ומאוד רצינית. כלומר, האיש היה מוכן להקדיש מחשבה ומעשה ברציפות לטובת המדינה, אבל עמד על כך שבשום פנים ואופן אין לראות בכך הזדהות עם הרעיון הציוני. (אברהם הרמן, "מעמדה של מדינת ישראל בתפוצות:ארצות הברית", ע"מ
11).
בסוף שנת 1953 נחשף הקרע שהיה בין בן-גוריון לבין הצינות המוסדות. בן-גוריון פרש מראשות הממשלה והודיע כי אין לו חלק מן התנועה הציונית כפי שהיא. במאמר "מדינת מופת - מטרה ואמצעי" כתב בן-גוריון "מדינת ישראל היא עכשיו התנועה הציונית והיא נושאת חזון הגאולה ליושבים בה ולעם אשר בגולה. בה, בכוחות החלוציים
הגנוזים בתוכה, בהקרנתה המוסרית, תלוית אפשרויות העלייה ומידות העליה מהארצות שאין בהם גורם דוחה , לוחץ, ודוחף, לצאת". על-כן, ציונות כרעיון וכארגון שאינה מנסה להתמודד עם המצאיות החדשה, והיא מתעקשת לדבוק בסיסמאות ובאורח פעולה שעבר זמנם, היא מיותרת מפריעה ואף פסולה במובן המוסרי. שהרי הדוגמא האישית
שמנהיגיה נותנים לדור הצעירים בעצם ישיבתם בארצות הגולה, הינה מנוונת ורפת ידיים.
אותם סתירות פנימיות שהתגלו לא רק בכתביו התגלו גם בנאומיו.
בשנת 1949 הכריז בן-גוריון, כי כל עוד לא נתגשמו יעדיה המרכזיים של מדינת ישראל הכרחי שיתוף הפעולה בין המדינה והתנועה הציונית. כעבור שנה, בנאומו בוועד הפועל הציוני, גילה יחס סלחני כלפי אלה מן הציונים והיושבים בגולה, ואינם מתכוונים להגשים את השקפת עולמם בעלייה, אלא מסתפקים בפעולתם למען מדינת ישראל:
"איני פוסל חלילה ציונתם ואיני רואה אותם כגרועים או כפחותי מעלה במלכות הציונית. זוהי גדולתם המוסרית של התנועה הציונית, שבה כולם שווים ... כל אחד לפי יוכלתו ופי דרכו, כל ציונות תרצה.
בשנת 1951, בביקורו הראשון בארצות הברית, כראש ממשלת ישראל , קבע, שאף על פי שהוא רואה ברעיון קיבוץ הגלויות חזון אפשרי, הוא מטיל ספק אם זהו אכן הכרח היסטורי. יותר מזה, אף הסכים עם מנהיגי ארצות הברית, מכל הזרמים , כי יש להבחין בין הגולה לתפוצה, וכי מבחינה היסטורית קדמה התפוצה לגולה. אף על פי שמיהר
להדגיש כי כל תפוצה עלולה להיפך לגולה עקב שינוי היחס כלפי היהודים, הרי קבע עם כי חלף זמנה של הציונות ה"אגואיסטית", והחל עידן של הציונות ה"אלטרואיסטית". כלומר הציונות שוב אינה האינטרס הבסיסי של המוני העם היהודי המופלים לרעה במזרח אירופה ואסיה ואפריקה. הציונות של יהודי ארצות הברית , החשים עצמם בבית,
מבוססת על רצון חופשי ואידיאליזם. כלומר, בכל זה הסכים בן-גוריון, להלכה ולמעשה עם המנהיגות הציונית בתפוצות.
במקביל להשלמה זו עם המציאות החדשה במובנה הציוני והכלל-יהודי התפתח המפנה בהשקפתו. כבר בשנת 1950 כאשר הכריז שכל ציונות תרצה, קבע כי "המדינה כולה היא מפעל ציוני ורכוש התנועה הציונית והעם היהודי ". כלומר, מעתה, ובשונה מן העבר מתקיים מן משולש לאומי חדש: המדינה היהודית, התנועה הציונית, והעם היהודי. (יוסף
גורני, "השניות ביחסו של דוד בן-גוריון אל הציונות, ע"מ 442).
מערכת יחסים זו מחייבת גיבוש תפיסות חדשות ושידוד מערכות, אך עם זאת עדיין אין השעה כשרה לכך, בשל המצב הביטחוני בו הייתה שרוייה המדינה שהרי עיקר המאמץ צריך להיות מכוון לחיזוק המדינה והגנה עליה.
בן-גוריון לא היה מוכן לכבול את המדינה במערכת קשרים עם ההסתדרות בלבד. המדינה מעצם מהותה וייעודה צריכה לשתף פעולה עם כל יהודי החפץ בכך.
המדינה הייא רק אמצעי להגשמת המטרה הסופית של הציונות- קיבוץ גלויות. מדינת ישראל נעשתה אומנם לגורם הראשי בהגשמת הציונות, אך עדיין אין בכוחה להגשים את מטרותיה והיא זקוקה לעזרתו של העם היהודי. (אריאל פלדשטיין, "המדיניות והרעיון: בן-גוריון, הציונים ויהדות ארצות הברית לאחר קום המדינה", ע"מ 74).
בסוף 1953 פרש בן-גוריון, כאמור מן התנועה הציונית כשהוא מטיח בפני נהגיו שאלות בוטות וקנטרניות מהן עלתה הטענה כי יש משמעות אחת: הגשמת אישית, כלומר עלייה. בן-גוריון יידע היטב מדוע הוא מעלה שאלות אלו כי בתוך תוכו ידע כי מאז ייסודה של המדינה לא היה לציונות פירוש אחד בלבד. (יוסף גורני, "השניות ביחסו של
דוד בן-גוריון אל הציונות",ע"מ 44).
לסיכום:
דוד בן-גוריון לא ראה בעצם הקמת המדינה את סופו של החזון הציוני. דעתו הייתה, שהקמת המדינה יצרה תנאים חדשים, נוחים יותר מבחינות רבות, להוצאתה אל הפועל של מטרת העל- קרי "קיבוץ גלויות". לדידו, להיות ציוני פירושו ההכרה שהיהודים אינם חלק מהעמים בתוכם הם יושבים בתפוצות, והשאיפה של הציוני היא לשוב בעצמו
לציון. בן-גוריון לא תבע לפרק את ההסתדרות הציונית, אשר אותה כינה "פיגום", ונמנע מכך בשל הצורך של המדינה בעזרה כספית למימון המאמץ הביטחוני ולקליטת עלייה, הוא הכיר בעובדה שרק ההסתדרות הציונית הייתה המסורת, הניסיון והמנגנון לניהול מפעלי עלייה והתיישבות בהיקף שאין לשום ארגון יהודי אחר. ובכל זאת התנגד
להכיר בהסתדרות הציונית כגוף היחיד המוסמך לפעול במדינת ישראל וכ"נציגתו של העם היהודי".
במציאות שנוצרה בשנים 1948-1958 התהדק הקשר בין המדינה לבין יהדות ארצות הברית, לעומת זאת הקשר עם ההסתדרות הציונית הלך ונחלש. תהליך זה הביא בסופו של דבר להוצאת ההסתדרות הציונית מחוץ לתוואי ההולך ונרקם בין המדינה לבין יהדות ארצות הברית.(אריאל פלדשטיין, "המדיניות והרעיון: בן-גוריון, הציונים ויהדות
ארצות הברית לאחר קום המדינה", ע"מ 80).
פרק שלישי
הקשר בין יהודי ארצות-הברית למדינת ישראל
לפני הקמת מדינת ישראל, יהדות ארה"ב נחלקה ביחסה לארץ ישראל כאשר רובם של הארגונים האמריקאים לא תמכו ברעיון הציוני וביישוב היהודי. מטרתם היתה עתידם באמריקה ולכן לא היה להם עניין במימוש הרעיון הציוני. הרפורמים הגדירו עצמם כאנט-ציונים והרעיון הציוני היווה מכשול להשתלבותם. שנות השלושים והארבעים ישנה
התקרבות בין הארגונים הציונים לישראל. לאחר הקמת המדינה, בשנת 1948 הציונות כאידיאולוגיה מאבדת מחשיבותה, עכשיו יש כבר מדינה ולכן כל הארגונים הציוניים הופכים להיות פרו-ישראלים עד כדי כך שלארגונים הציונים יש משבר של זהות. אם כן שנות החמישים והשישים יש יחסים של תמיכה בישראל אבל לא תמיכה גדולה והתענינות
מרובה.
השינוי הדרמטי מתרחש במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, בו נתחוללה תמורה פתאומית בהלך הרוח של הקהילה היהודית באמריקה. התגובה המיידית של יהדות אמריקה על המשבר הממשמש ובא עלתה בעצמתה ובהיקפה על כל המשוער. יהודים רבים לא האמינו מעולם שסכנה חמורה למדינת ישראל עשויה להשתלט על כל מחשבותיהם ורגשותיהם. (ארתור
הרצברג, " מדינת ישראל ויהדות אמריקה", ע"מ 45).
הזדהותה של יהדות ארצות-הברית עם מדינת ישראל התבטאה בשלושה מישורים: המישור הראשון, היה התעוררות תנועה ספונטנית של צעירים שביקשו לנסוע לישראל כדי לעבוד, בעיקר בקיבוצים, ולהקל בכך על המצב הכלכלי שנוצר עם גיוס המילואים. המישור השני היה פעולה ציבורית-מדינית-המונית-הפגנות, הצפת נציגי ציבור פוליטיים
במכתבים, במברקים וכיוצא באלה. בניו-יורק התאספו יותר מ-150000 איש להפגנת הזדהות עם ישראל. בבתי הכנסת ובסביבתם, ליד מוסדות הקהילה השונים ובעיקר בקרבת נציגויות ישראליות נוצרו התגודדיות והפגנות להבעת תמיכה. המישור השלישי, והעיקרי, היה איסוף הכספים, בין אם במסגרת המגבית הישראלית לשעת חירום ובין אם
במסגרת ה"בונדס". יהודים עמדו בתור במשרדי הפדרציות כדי לתרום. סכומים ניכרים נאספו באמצעות הטלפון, דבר שלא היה מקובל לפני יוני 1967.
המגבית הצליחה לגייס 100 מיליון דולר רק בימי המשבר. העליה התבטאה לא רק בסכומים אלא גם במספר התורמים. למלחמת ששת הימים היתה גם השפעה על יחסי ישראל ויהדות ארצות-הברית, בשוך הקרבות החלו יהודים מארצות המערב בכלל ומארצות הברית בפרט להגיע לביקורים בארץ, לחוש את התרוממות הרוח הישראלית, להיות שותפים לה.
בעיניהם , ישראל היתה מעצמה מקומית, שיהודים ולא יהודים היו שותפים להערצתה. עתה המדינה סימלה עבורם את היסוד לקיומם, ואת הבאר ממנה יוכלו לשאוב את זהותם היהודית. (אריאל פלדשטיין," ישראל ויהדות ארצות-הברית", ע"מ 327-326).
במלאות יובל למדינת ישראל חלה התרחקות ניכרת בין מדינת ישראל ליהדות ארצות-הברית. אין ספק שמקצת הסיבות לכך נעוצות בתהליכים מבוללים שעוברת יהדות אמריקה, תהליכים המחלישים גם את זיקתה לישראל. אך אחדות מן הסיבות להתרחקות נעוצות גם במתרחש במדינת ישראל. במקביל לתהליכי ההתבוללות שעוברת יהדות אמריקה מסתמנת
בשנים האחרונות בישראל מגמה הפוכה - גאות של לאומיות יהודית-ישראלית בוטה, הגורסת כי יהדות אמריקה אבודה לעניין הציוני וכי עזרתה ממילא אינה נחוצה במיוחד. (גל אלון, "היחסים בין ישראל ליהדות ארצות הברית- הפרספקטיה הישראלית", ע"מ 8).
ואכן בקרב משקיפים רווח הרושם כי גדל מספר היהודים באמריקה, שלהם תחושה גוברת של התרחקות מישראל. את הרושם הזה מחזקות גם ראיות מדידות , כמו הירידה בהקצבות של הפדרציות לישראל או ממצאי סקרים כגון זה שעורך הוועד היהודי אמריקני מדי שנה. העילה הראשונה לגרסת ההתרחקות מקורה בהתגברות הביקורת כלפי מדיניותה של
ממשלת ישראל בקרב מנהיגי יהודי אמריקה. בשנות השמונים נשמעו ביטויי הסתייגות ממדיונתה של ממשלת ישראל מפיהם של מנהיגים יהודים מרכזיים בעקבות האירועים שקרו בישראל כמו: הטבח בסברה ושתילה בספטמבר 1982, מאסרו של ג'ונתן פולארד ב-1986, האינתפדה, ופרשת מיהו יהודי, כל אלה חיזקו את ההשערה הכללית שיהודי אמריקה
נוטשים את ישראל. ביקורתם של מנהיגים יהודים אינה הסיבה היחידה להשערת ההתרחקות שנות ה-80 התאפיינו בשיעורים גוברים של נישואי תערובת ובמסקנה הקודרת הנובעת מהם על עתידם של יהודי אמריקה. גם הירידה בתרומותיהם של היהודים לצדקה מחזקת את השערת ההתרחקות.
שנים רבות שימשה המגבית היהודית המאוחדת מעין ברומטר למחויבתם של היהודים לישראל. הכול הסכימו שהתמיכה בישראל היא המניע החשוב ביותר במבצעי ההתרמה של הפדרציות המקומיות, שהזינו את מערך ההתרמה הכלל-ארצי של המגבית. לפיכך התפרשה הירידה בשיעור התרומות האלה כראיה נוספת לשחיקה במחויבות כלפי ישראל. הירידה אירעה
בשלושה תחומים : ראשית, ירידה רצופה ונמשכת בסכום הכללי שנתרם , במספרים ממשיים מותאמים לאינפלציה, מאז אמצע שנות השבעים. שנית, נרשמה ירידה גם בשיעור הכספים שהוקצו לישראל ולמוטבים אחרים שמחוץ לארצות-הברית. בשני העשורים האחרונים נשחק שיעור ההקצאה הממוצע לצרכים שמעבר לים במידה ניכרת. שלישית התרומות לישראל
נשחקות והולכות גם מבחינת חשיבותן לישראל עצמה הדולרים שמקורם בתורמים יהודים אמריקנים מהווים נתח קטן משהיו בעבר- גם מן התקציב הכולל לצורכי סעד לתושבי ישראל וגם מכלכלת ישראל בכלל. ירידת חשיבותה של הנדבנות האמריקנית בעיני ישראל מחזקת את ההרגשה שיהודי אמריקה חשובים פחות לישראל.
התנודות בביקוריהם של יהודים אמריקנים בישראל הן עוד מקור לדאגה בעניין תמיכתם של יהודי אמריקה בישראל. בשנה הראשונה של האינתפדה ב-1988 ובזמן מלחמת המפרץ ב-1991 היתה ירידה תלולה בתיירות מארצות-הברית לישראל, ורבים ראו בכך אות לריקנותן של ההצהרות שמשמיעים יהודי אמריקה בדבר סולידריות הקיומית עם מדינת
ישראל. אבל הגורם החשוב מכל אלה הוא ההשוואה בין התקופה האחרונה לתקופה היוצאת דופן שבין יהודי אמריקה אחרי מלחמת ששת הימים. (סטיוון מ' כהן, "האומנם התרחקו יהודי אמריקה מישראל?", ע"מ 307-305 ).
המשך התמיכה המסיבית של יהודי ארצות-הברית נותרה יציבה מ-1967 ועד שנות השמונים. את הקוטוביות שביחסים , המרחק מצד אחד שניכר בשנות השמונים , וההתקרבות מצד שני החל ממלחמת ששת הימים, ניתן להסביר בתמורות הסוציולוגיות באופי החיים היהודים באמריקה, ובירידה הכללית בחשיבות של היות אדם יהודי.
אם בעבר יהדותם של יהודי אמריקה הייתה בעלת חשיבות, הרי שעוצמתה פחתה. מבין הגורמים יש להזכיר את היעלמן של השכונות היהודיות, ירידת המשמעות של יהודיות בבחירת קריירה, בתעסוקה ואף בהזדמנויות החברתיות. והשיעור הגדל של נישואי תערובת יחד עם התרחבות התקבלותם ע"י הקהילה היהודית. כל אלה חותרים תחת החשיבות של
היות אדם יהודי. היהודיות של הפרט שוב אינה מושרשת בדפוס חייו.
היהודיות נעשתה עניין של בחירה, פעילות פנאי. ומכיוון שהיהודיות ממלאת תפקיד פחות חשוב בחיי הפרט, פוחתת גם חשיבות ישראל לדידו. בעקבות זאת, צמחה יהדות אישית על חשבון היהדות האתנית. אם האתניות התרכזה בנושאים כמו אומה, קהילה וערבות סולידרית, והתגיסות קולקטיבית למען ישראל ומערכות, הרי שהיהודיות האישית
מדברת במונחים של הפרט והחתירה להגשמה. (ישעיהו ליבמן "השתנות תפיסת ישראל בתודעת יהודי אמריקה", ע"מ 48-45).
ובינתיים , התרומות למטרות פילנטרופיות יהודיות פוחתות. חל גידול של יהודים שביקשו להבטיח את השפעתם על חלוקת התרומות שלהם, יותר ויותר יהודים הביעו התנגדות לתרומה על בסיס ארצי ללא כל זכות החלטה על אופן הקצאת המשאבים. יותר ויותר יהודים הביעו רצון לתרום מתוך ידיעה ישירה וברורה לאיזו מטרה משמש כספם. מפנה
זה החריף ביתר שאת עקב שתי מגמות המייצגות שינוי אמיתי בחברה האמריקנית, נדבנים יהודים גדולים ובינונים כאחד החלו למקד את תשומת לבם במוסדות תרבות ואומנות של החברה הכללית והסיטו אגב כך חלק נכבד מתרומותיהם מיעדים יהודיים בלעדיים. כך נוצר מצב שהמוסדות היהודיים נאלצים להתחרות על כספם של תורמים לא רק בינם
לבין עצמם, אלא גם עם התזמורת הסימפונית המקומית ומוזיאונים הפועלים בעירם. הניסיון של הפדרציות להתמודד עם מגמה זו היה ה"סופר סנדי", כלומר "הפינינג" שנתי לאיסוף תרומות. אחת לשנה, מתגייסים כולם למאמץ מרוכז ומבקרים בבתים או מטלפנים בניסיון לאסוף תרומות.
פדרציות מסוימות ניסו להסתגל לנסיבות החדשות ע"י העמטת חלקה של ישראל, בין מוטבי המגביות שלהן. בשלהי שנות השמונים נערכו מגביות של פדרציות שבהן כמעט לא הועלה שמה של ישראל. הפירסומים שהופצו במהלך המגביות הללו התמקדו בצרכים מקומיים והזכירו את ישראל רק בדרך אגב. ( דניאל י. אלעזר, "היהדות האמריקנית בשנות
התשעים תחושה גדלה והולכת של משבר", ע"מ 40).
המגמה שהסתמנה בקרב יהודי אמריקה להתעלם מישראל גדלה במרוצת שנות השמונים, ובעתות משבר אף הפסיקו יהודי אמריקה לבקר בישראל , אלה היו הראשונים שחדלו לבקר בישראל עם פרוץ המשבר שהוליד את מלחמת המפרץ.
שיבתה של ישראל למרכז תשומת הלב היהודית באמריקה חוזרת בשנות התשעים רק כאשר גוברת תחושת הקורבן בקרב יהודים בארץ זו, הצורך לשמור מרחק מישראל פוחת. האנטישמיות בתקופה זו נמצאת בעלייה, דבר המגביר את הרגישות היהודית. כמו-כן אירועים המהווים איום על ישראל כמו מלחמת המפרץ, האינתפדה שפרצה במהלך שנת 2000,
מעלים את התחושה של יהודי נרדף , ישראל כקורבן ואז ההזדהות חזקה יותר. כמו-כן הצלתם של יהודי ברית-המועצות העניקה לכל יהודי בארצות-הברית הזדמנות לבטא את דאגתו לנוכח האנטישמיות יחד עם הבעת חרטה על הימנעותו מביקור בישראל בעיתות מצוקה. המבצע כלל איסוף תרומות למען יהודים מחוץ לארצות הברית העתידים להיקלט
בישראל .
פרק רביעי
שאלת העלייה של יהודי ארצות-הברית למדינת ישראל
הקמת ישות מדינית ריבונית ועצמאית שתציע מקלט - לגוף ולנפש- לכל יהודי באשר הוא, היה אחד מיסודותיה העיקריים של הרעיון הציוני. מטרה זו לא נותרה בגדר חזון, אלא, גם התפרשה בעשייה של ממש מיד עם קום המדינה.
בן-גוריון, שלא חדל מעולם להעמיד את קיבוץ הגלויות כ"טעם קיומה של מדינת ישראל", נמנה עם מחייבי העלייה בכל מחיר ולאלתר. במהלך השנים חזר בן-גוריון אין ספור פעמים על דבריו אודות חשיבותה של עליית אנשי רוח ומדע, בעלי הון, בעלי מקצוע וחלוצים מארצות הברית, שיתרמו לביסוסה של המדינה וייטלו חלק במאמץ להופכה
למדינה מודרנית שתשתלב בעולם המערבי.(אריאל פלדשטיין, "ישראל ויהדות ארצות-הברית", ע"מ 323).
בכל שנות המנדט עלו מארצות-הברית לארץ-ישראל כ-6500 יהודים, הממוצע השנתי היה של 220 עולים לשנה. עלייה זו הייתה בדרך-כלל בעלת אידאולוגיה ציונית ואף חלוצית באופיה. בעשור השנים 1960-1951 המצב היה די דומה. רק כמה מאות עולים באו כל שנה לישראל. העלייה בשש השנים שלפני מלחמת ששת הימים, מן הבחינה הכמותית, לא
היה בה כדי להיחרת בזכרון הקולקטיבי. (אלון גל, "ישראל ויהדות אמריקה-העלייה שנשכחה", ע"מ 333).
הסוכנות היהודית שהייתה הגוף שטיפל בנושא העלייה, לא הצליחה לעודד עלייה בקרב יהדות ארצות הברית. העזרה באה מכיוון בלתי צפוי.
משה דיוויס, דיקן המכון להכשרת מורים של בית המדרש לרבנים בסימנר היהודי בניו-יורק, התווה תוכנית לעלייתם של 150000 יהודים מרצות-הברית לישראל במשך עשור. לדעתו, המפתח לעידוד עלייה משם הוא ביוכלתה של המדינה להבין את אופייה המיוחד של ארצות-הברית ואת הצורך להשתמש בכלים שונים מאלו שהשתמשו בהם בעידוד העלייה
מארצות המצוקה. תוכנית דיוויס תאמה מבחינה רעיונית את תפיסתו של בן-גוריון בדבר הצורך בעלייה שתסייע למדינה.
התוכנית כללה פניה לצעירים בתחילת דרכם, שחיפשו אפשרויות תעסוקה ואתגר.
התוכנית נקלעה לקשיים לא רק בשל התנגדותה של ההסתדרות הציונית שחששה כי יוזמה כזו תביא לכרסום נוסף במעמדה, אלא גם בשל אי מציאת מקומות עבודה שהלמות את הכישורים של התעדים לעלות, לא ניתן היה להציע מגורים ברמה גבוהה במרכז הארץ, ולא נמצאו מקורות מימון לעלייתם ולביססום. מבדיקת נתוני העלייה מתברר, שבשנים
1963-1960, לא חל שינוי במספר העולים מארצות הברית לארץ. העובדה שבשנת 1963 הוחלט על הקמת " רשות עליונה לעלייה מארצות הרווחה...משותפת לממשלתישראל ולסוכנות היהודית, במסגרת המוסד לתיאום", שתפקידה יהיה לטפל בכל הנושאים הקשורים בעלייה מעיד על כשלונו של ניסיון זה להביא להגברה בעלייה של יהודי ארצות-הברית.
(אריאל פלדשטיין, "ישראל ויהדות ארצות-הברית", ע"מ 323).
רוב העולים בשנים 1967-1961 נמשכו לישראל מתוך אמונה כי מעבר לאופיה הדמוקרטי, המדינה תהווה עבורם מסגרת חיים יהודיים פלורליסטיים עמוקים ושלמים, רובם נמנו עם הזרם הקונסרווטיבי והרפורמי. העשור השני למדינה היה התקופה בה הונח המסד לנוכחותו היציבה, אם כי הצנועה, של הזרם הקונסרווטיבי בישראל. באמצע שנות
השישים קמה המסגרת הארצית של הקהילות הקונסרווטיביות בישראל, "ובתי הכנסת המאוחדים של ישראל", מרכיב חשוב אחר בעלייה הדתית ליברלית לישראל היו הרפורמים. הקהילות הרפורמיות כינו עצמן "חוגים ליהדות מתקדמת בישראל". בשנת 1963 נחנכה הקמתה של ההיברו יוניו קולג' בירושלים. עליות אלו שיצרו בדרכם סינתזות שונות של
דת ומודרנה לא תפסה את ליבה של החברה הישראלית, בשנים ההן אחד הגורמים להשתכחותה המיידית של עלייה זו הוא שהיא לא תבעה רבות מן המדינה, רוב העולים מארצות הברית היו בעלי אמצעים כלכליים ויכלו להסתדר בעצמם. רובם גם מצאו את מקומם מבלי לעורר רעש ציבורי. (אלון גל, "ישראל ויהדות אמריקה, העלייה שנשכחה", ע"מ
337-335).
שנת 1967 מדינת ישראל עולה בחשיבותה בחיי יהדות אמריקה והטענה המרכזיתהיא: שישראל איננה מחליפה את הדת כיסוד הזהות היהודית, אלא נעשית יותר ויותר התוכן והביטוי של הזהות היהודית, אך יחד עם זאתיהודי אמריקה אינם רואים בעלייה מצווה המחייבת מערכי היהדות, אמריקה היא ביתם הם מזוהים עם המדינה, אבל זה לא אומר
שהם צריכים לעלות אליה.
בפרספקטיבה היסטורית, אל אף שמלחמת ששת הימים חוללה שינוי דרמטי בקשר שבין מדינת-ישראל לארצות0הברית, היא לא הביאה לשינוי בדפוסי ההתנהגותההתנהגות בקרב יהודי ארצות-הברית. יהודי אמריקה שהיו בעלי זהות יהודית מגובשת בטרם המלחמה, המשיכו בהידוק קשריהם עם ישראל גם לאחריה. ואלו שהיו בעלי זהות יהודית רופפת
יחסית לפני המלחמה, קשריהם עם ישראל התרופפו אחריה. מספר העולים לישראל גדל באופן מובהק בשנים שמיד לאחר המלחמה: מכ-15000 בכל אחת מהשנים 1966 ו-1967, לכ-21000 ב-1968 ולכ-38000 בכל אחת מהשנים 1969 ו-1970. אולם הגורם העיקרי לתמורה זו הייתה התפתחןיות פוליטיות וכלכליות מקומיות ועל-כן העלייה הייתה בעיקרה
ממזרח אירופה ולא מארצות-הברית. בכך החמיצה ישראל את ההזדמנות להידוק הקשר בינה ובין יהדות ארצות הברית. ההזדהות והרגשת האחדות בזמן מלחמת ששת הימים, לא תורגמו בפועל לעידוד העלייה מארצות-הברית. לאחר המלחמה הצטיירה ישראל כמדינה שיציבותה הביטחונית מובטחת לאורך שנים, ועל-כן יהדות ארצות-הברית יוכלה לעסוק
פחות בדאגה לשלומה ויותר בעייני קהילותיה. (אריאל פלדשטיין, "ישראל ויהדות ארצות-הברית", ע"מ328).
בתקופת ההגירה ההמונית ממזרח אירופה, בשנים 1914-1881 באו אל חופי אמריקה יותר משני מיליונים יהודים, ורק כשלושים אלף יהודים בעלי הכרה ציונית עלו לארץ-ישראל, כלומר אחד ממאה. תמונה מצערת יותר, היא העלייה משנת 1939 ועד ראשית שנות החמישים, יהודים פנו לארץ בעקבות השואה , כאשר בתקופה זו שערים אחרים היו
נעולים בפניהם. גם בימנו , כאשר השערים פתוחים יחסית, פונים מחצית או יותר מיהודי רוסיה המורשים לצאת מברית המועצות לארצות הגולה ולא לישראל. רובם של אלה במעדיפים לעלות לארץ-ישראל כיום הם בעלי תודעה יהודית מובהקת. עלייה המונית מארצות הברית יוכלה לבוא רק אילו שררה בארצות הברית אנטישמיות מהסוג הארסי
ביותר, או גם החמרה במצבה של ארצות-הברית. (ארתור הרצברג, "תחזית השנים הבאות",ע"מ 239-238)
הקמת המדינה לא הביאה לעלייה תלולה של עולים, וגם אחרי שנת 1967 לא הגיעה לישראל עלייה שתיחרט בזכרונה של המדינה כמו העלייה שהגיעה מברית-המועצות. ככלל , ההיסטוריה של העליות לארץ-ישראל מעידות כי יהודים פונים לישראל רק כאשר שעריה סגוריםם בפניה, או שהמדינה בה הם חיים מהווה איום לקיומם.
סיכום
מדינת ישראל לא קמה כמדינה עצמאית יש מאין. באותופרק זמן שבו קמה המדינה, לפני שנת 1948, כבר היה קיבוץ יהודי גדול ברצות-הברית. קיבוץ זה מילא תפקיד חשוב וחיוני ביותר בעצם הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל.
הניסיון הוכיח כי הקמת המדינה לא הביאה את יהודי ארצות-הברית לחשוב על עליה או את הרצון להתיישב בה. הגשמת הרעיון הציוני במשמעות שתקום בארץ ישראל מדינה יהודית לא הפכה אותם לציונים.
ציונותם של יהודי ארצות הברית התבטאה בצורה שונה, תפיסה ציונית ייחודית האומרת שאין לטשטש את ההבדל בין ההזדהות עם הציונות כאידאולוגיה לבין הנכונות לעזור למדינת ישראל בכל דרך אפשרית.
ואומנם נוכחנו לדעת שאחרי קום המדינה האהדה העצומה למדינת ישראל והעזרה הרבה שיהודים הושיטו למדינת ישראל אין פירושה הזדהות אישית עם הרעיון הציוני.
פרק 7
ביבליוגרפיה
גל, אלון, "היחסים בין ישראל ליהדות ארצות-הברית - הפרספקיטיבה הישראלית". עיונים בתקומת ישראל 8,( תשנ"ח), ע"מ 32-8.
ליבמן, ישעיהו, צ'רלס, השתנות תפיסת ישראל בתודעת יהודי אמריקה", מתוך גשר 137, (תשנ"ח), ע"מ 52-44.
פלדשטיין, אריאל, "המדיניות והרעיון: בן-גוריון, הציונים ויהדות ארצות-הברית לאחר קום המדינה", מתוך גשר 143, (תשס"א), ע"מ 83-72.
עקרוני, אביב, "דרכי שיתוף ויחסי-גומלין בין יהדות אמריקה ומדינת ישראל בשנות השמונים", מתוך בצרון ה , 17/18 (תשמ"ג), 98-94.
גל, אלון, "ישראל ויהדות אמריקה: העלייה שנשכחה", העשור השני תשי"ח-תשכ"ח (תשנ"ט), ע"מ 325-304.
כהן, סטיבן, "האמנם התרחקו יהודי אמריקה מישראל 1997-1983?", ישראל הנכספת (תשנ"ט), ע"מ 326-325.
אברהם, הרמן, "מעמדה של מדינת ישראל בתפוצות: ארצות הברית", ספרית שזר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העיברית בירושלים, (תשל"ג), ע"מ 18-9.
גיל, טרוי, "תולדותיו של חלום אמריקני", מתוך תכלת, (אביב התש"ס), ע"מ 170-168.
דניאל י. אלעזר, "היהדות האמריקנית בשנות התשעים: תחושה גדלה והולכת של משבר", מתוך גשר 126 (חורף 1992-93), ע"מ 44-39.
נתן רוטנשטרייך, "עיונים בציונות בזמן הזה" , הספריה הציונית על יד הציונות העולמית, ירושלים, תשל"ח.
ארתור, הרצברג, "היות יהודי בגולת אמריקה", מסות ורשימות, הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית,ירושלים,תשמ"א.
שמעון, הלקין, "ציונות שלא-על תנאי", מסות ורשימות, הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"ה.
בן, הלפרן, "היהודי אמריקני", ניתוח ציוני, הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"ח.
"ציונות", האנציקלופדיה העיברית, ירושלים תשמ"א, כרך כח, ע"מ609-607.
4

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יהדות אמריקה ויחסה לתפיסת הציונות לאחר קום המדינה", סמינריון אודות "יהדות אמריקה ויחסה לתפיסת הציונות לאחר קום המדינה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.